כי החיים הם לא סרט מצויר

הקטע השמח:

אז חזרתי לי מהנגב כבר ביום רביעי מאוחר מאוד בלילה ונהניתי שם מכל רגע, מהאנשים, מהשיעורים ואפילו מהנסיעות שהיו בנוף המדהים של הנגב...

ביום רביעי גם התקשרו אלי מהצבא ואמרו לי לבוא מחר (כלומר יום חמישי) לראיון למודיעין. כמובן שהייתי ממש עייפה וגם ככה הפסדתי מלא בצפר אבל באתי בכל זאת ובאמצע עוד הספקתי לעשות מבחן בכימיה. נראה לי שאני שוברת שיאים מטורפים של נסיעות בשבועיים האחרונים אבל עכשיו לפחות צפויה קצת הפסקה לפחות עד סוף החודש (אבל מי יודע). הראיון הלך חרא כי כמו שאמרתי, הייתי נורא עייפה ונראה לי שאמרתי כל כך הרבה שטויות אבל אני תמיד יכולה לקוות לטוב וגם ככה אני אצטרך לעבור אותו שוב בשנה הבאה אפילו אם אני עוברת אותו עכשיו. (האמת שרק אם אני עוברת אותו עכשיו).

ישר אחרי שחזרתי הביתה מהראיון הייתי צריכה להתחיל להתכונן למסיבת פורים שהייתה לנו ביום חמישי בבצפר והייתי ממש עייפה. אבל משום מה אחרי מקלחת ארוכה, התעוררתי וכנראה נכנסתי לאיזשהו מוד של פורים כי לא התעייפתי אח"כ במשך כל הערב. השנה התחפשתי למשהו לא מוגדר במיוחד. בסך הכל לבשתי מכנסיים וג'קט מעור שאחותי הגדולה התחפשה איתם כשהיא הייתה בחטיבה לאחת מהמלאכיות של צ'ארלי. שמתי גם אוזניים של חתול וכפפות עם ציפורניים שהיו מודבקים עליהן נצנצים והחזקתי ביד שוט שעשה קולות מגניבים. בכל מקרה, התחפושת הייתה מן שילוב בין קט-וומן לחתולת S&M אפלה. בהתחלה כשהגעתי באיחור אופנתי של חצי שעה, בקושי היו אנשים אבל לאט לאט התחילו להגיע והיו תחפושות די מגניבות אבל היה קר. היו ריקודים והיה קצת אוכל וזהו פחות או יותר. בעיקר כל הזמן הסתובבנו בין אנשים והתלבהנו מהתחפושות שלהם (כי זה מה שאמורים לעשות בפורים). המסיבה נגמרה ב-11 וחצי ואז כבר הלכתי הביתה ולישון... ישנתי 12 שעות! 12 שעות!! זהו, עכשיו אני רשמית לא עייפה וזה מאוד מוצלח וזה גם כבר לא קרה מלא זמן אז כיף לי.

אתמול בערב הלכתי למור והיינו שם חבורה קטנה ואיכותית שכללה את מור ואותי ואת מיכל ויעל (שלקחתי אותן בדרך) ואת אביגיל ואיליה שהגיע יותר מאוחר. ראינו קצת טלויזיה ומור הכין לנו רוטב סלסה די חריף ואז עברנו לחדר של מור ועשינו שטויות שאני לא ממש זוכרת אבל צחקנו הרבה והיה כיף. ואז העייפות גברה עלי ועל מיכל ומור פתח את המיטה שלו, (אה ואביגיל הלכה בשלב מסוים) והלכנו לישון פשוט איפה שכל אחד היה (5 אנשים במיטה אחת) וזה היה צפוף אבל לא היו תלונות. התעוררנו בבוקר לקול שטיפת כלים שמור טרח עליה (הוא כזה פולני) ואח"כ הוא ניסה גם להכין לנו פנקייקים לארוחת בוקר אבל זה לא עבד וכבר הגיע הזמן כמעט לארוחת צהריים אז בסופו של דבר אכלנו שקשוקה שגם הייתה קצת חריפה. בסוף קצת לפני שהלכתי אז עבדנו קצת על הסרט שאנחנו מתכננים לעשות לחבורה שלנו ופה אני אשאיר את הספקות לעצמי אבל אם הוא יצא זה יהיה ממש טוב...

היום בערב יש מסיבת פורים חבורתית (וואו, לא ראיתי את כולם כל כך הרבה זמן) ואני צריכה עוד פעם לבוא מחופשת אז אני עוד צריכה למצוא משהו מגניב ללבוש. יהיה כיף ואני גם התנדבתי להעביר משהו קצר על פורים אז נראה מה אני אוכל לעשות ונקווה שיהיה כיף.

עוד בפורים: לישון, לאכול ממתקים, לצחוק הרבה, לשמוח, לישון, לקרוא ספרים, לשחק ברולר קוסטר 3 שהתקנתי, לישון, ללמוד למתמטיקה, לישון.

אתמול בערב כשאימא שלי הסיעה אותי למור היא הייתה ממש עצבנית עלי, אין לי מושג באמת למה וגם אין לי ממש כוח להתחיל לדבר איתה על זה אבל זה היה ממש מעצבן והרס לי את תחילת הערב. בסך הכל נראה לי שאני לא בת שמבקשת הרבה ורק פעם ב.. אני מבקשת שיסיעו אותי וזה היה ממש מעצבן. כמובן שלא יכולתי גם לבקש ממנה כסף כי היא בדיוק התעצבנה עלי כמה ימים לפני שאני מבקשת יותר מדי כסף וידעתי שאם היא גם ככה עצבנים עלי אז היא בטוח תעשה הצגות כאילו היא עושה לי טובה ענקית או משהו כזה. ככה שהייתי בלי כסף וזה אומר שהייתי תלויה בה גם לדרך חזרה וכמובן שגם על זה היא התעצבנה. זה ממש נמאס שמצד אחד הם רוצים שאני אהיה בוגרת ואחראית וממש לא אכפת לי להיות כזאת ולדאוג לעצמי, אבל מצד שני, הם לא נותנים לי כסף או מאפשרים לי להשיג בעצמי ככה שאני תלויה בהם וכנראה אשאר תלויה בהם עוד די הרבה זמן.. פשוט עצבים..

ביום חמישי בבצפר דיברתי עם שקד מהכיתה שלי והיא אמרה לי כמה דברים שגרמו לי קצת לחשוב, היא אמרה שהיא מקנאת בי על זה שהדרך שלי בחיים (לפחות לשנים הקרובות) כבר ידועה לי ויש לי את הביטחון והידיעה של מה בדיוק (או לפחות בערך) אני הולכת לעשות עד סוף הצבא. אני נזכרתי בתקופה של תחילת השנה שבה גם אני הרגשתי הרגשה דומה, הרגשה של קנאה בכל אותם אנשים שאותו מסלול חיים ידוע מראש של בצפר-צבא-טיול-לימודים-משפחה מתאים להם והם לא צריכים לחשוב עליו פעמיים כי הוא מסלול החיים הטבעי שלהם. גם אני רציתי מסלול חיים שכזה, שיהיה לי ברור שהבחירה שאני עושה היא מה שמתאים לי ביותר. ובדיוק בגלל זה התחלתי לחקור, התחלתי לבדוק אפשרויות ולשאול כל הזמן ולפקפק באותו מסלול חיים, בדיוק בגלל זה "שכנעתי" את עצמי שמכינה זה המקום בשבילי ואני עדיין משוכנעת. הבנתי בעזרת משהו שמישהו אמר לי, שבכלל לאורך כל החיים אני כל הזמן צריכה להמשיך לבדוק ואף פעם לא פשוט להניח לזה, תמיד לפקפק, תמיד לשאול שאלות כי אם אני אשאיר דברים כמו שהם ולא תמיד אדע בדיוק מה הכי טוב בשבילי אז אני פשוט אשטף עם הזרם הראשי של החברה בדיוק כמו כולם. ולא שזה לא בסדר, פשוט קודם אני צריכה לוודא עם עצמי שזה אכן בדיוק מה שאני רוצה. כששקד אמרה לי את המשפט הזה וגם אחרי שאלה ששאלו אותי בראיון פתאום זה פגע בי, אני כבר מזמן לא שאלתי, כבר מזמן לא חקרתי והתחלתי לפחד. שאלו אותי בראיון למה אני רוצה ללכת לשנת שירות ולקח לי זמן לחשוב על זה, גיליתי שלא חשבתי על זה בזמן האחרון בכלל ופשוט המשכתי בזרם שאולי לא היה הזרם הראשי אבל הוא בהחלט סחף אותי לא מעט. בנקודה הזאת החלטתי לעצור קצת ולהתחיל לחשוב על למה אני בעצם רוצה כל כך שנת שירות ובפרט מכינה ומה באמת אני רוצה להשיג במשך השנה הזאת, החלטתי להציב לי רשימה של ציפיות ומטרות מהשנה הזאת ואני אעבוד עליה בימים הקרובים ואני מקווה מאוד שאני אצליח לעמוד בכל מה שאני אציב לעצמי ושאני לא אשכח לעצור מדי פעם ולבדוק.

לא באמת ציפיתם שיהיו הרבה קטעים פחות-שמחים אז זהו להפעם ואני אשאיר אתכם עם שיר של איה כורם שמאוד התאים לי לעכשיו (בעיקר שני הבתים הראשונים):

השיר של איתי - איה כורם