כי החיים הם לא סרט מצויר

מה שאני הולכת לכתוב פה לא יהיה קל בשבילי אבל החלטתי שעכשיו זה הזמן הנכון לעשות את זה. עכשיו אני יושבת בבית ושומעת מוזיקה כמעט בפול ווליום. הכנתי במיוחד להיום תיקיה עם כל השירים שאני הכי אוהבת וכמעט כל היום שמעתי מוזיקה. אתמול חזרתי הביתה בערב אחרי שהייתי בבית של יעל. נשראתי אצלה אחרי שכל השאר הלכו מהמסיבה וסתם דיברנו והיה כיף. אבל זהו, מרגע שחזרתי הביתה ידעתי שהיום אני לא אעשה שום דבר מיוחד, כי את היום הזה כבר הקדשתי ותכננתי לזמן לעצמי ולמחשבות שלי. יום אחד בשנה שבו אני קצת לוקחת הפסקה מהכל ומרשה לעצמי לחשוב, לשקוע בזכרונות, לבכות, לחייך, לצחוק, לעצום עיניים ולהתענג על הקולות ופשוט לחזור קצת אחורה. כל שנה אני עושה דברים קצת אחרת ובגלל שהשנה יש חופש, נראה לי שהכל יצא קצת יותר עוצמתי. השנה החלטתי גם להעלות על הכתב כל מיני זכרונות ומחשבות. נכון לעכשיו עוד אין לי מושג מה ייכתב אז אני פשוט אתחיל ונראה לאן נגיע (ואני מצטערת אם זה יהיה קצת מבולגן)...

את אביגיל פגשתי בפעם הראשונה בכיתה ו' כשהגעתי לריאלי. האמת שנראה לי שזה דווקא היה די לקראת סוף השנה. אביגיל הייתה בכיתה המקבילה שלי ובגלל שרק באותה שנה הגעתי, לא כל כך הכרתי ילדים וגם הייתי די ביישנית ככה שהיו לי חברות רק מהכיתה שלי ולא יצאתי לחפש מעבר. יום אחד, שהיה לנו משום מה הרבה זמן (אולי היו חזרות להופעת סוף שנה), הייתי עם חברה שלי, גילי, ברחבה של הילדים הקטנים. איכשהו הגענו לשחק על הבמה שם בקלפים יחד עם עוד בנות מהכיתה המקבילה גם מראם הייתה שם והיא עד היום נמצאת בכיתה שלי וגם היא הייתה ילדה חדשה באותה שנה בבית הספר. אני זוכרת ששאלתי את אביגיל איך קוראים לה ואז היא נראתה לי נורא ביישנית. היא אמרה לי איך קוראים לה ולא דיברה יותר מזה. בהמשך עברנו לשחק במשחק שבו מתחלקים לזוגות והיינו זוג ביחד ואז גם יצא לי לדבר איתה עוד. 

כשעלינו לכיתה ז', גיליתי שאני עם אביגיל באותה כיתה. אני לא זוכרת בדיוק ממתי, אבל די בתחילת השנה יצא לי לשבת לידה באותו שולחן ולדבר. בנוסף התברר ששתינו נוסעות כל יום חזרה הביתה באותו קו אוטובוס ודי מהר התחברנו ואביגיל הפכה להיות החברה הכי טובה שלי.

לקראת החגים באותה שנה, היינו אמורים בתור משפחה לנסוע לאילת אבל בסופו של דבר התברר שאחותי הגדולה לא יכולה לנסוע ואז ההורים שלי הרשו לי להזמין חברה שתיסע איתי. ישר ידעתי שאני רוצה להזמין את אביגיל, פשוט ידעתי שאיתה אני באמת אוכל להסתדר יחד עם המשפחה שלי בטיול של כמה ימים. ובאמת, שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי והיא הסכימה. יצאנו בנסיעה באוטו שהייתה מאוד ארוכה עד לאילת אבל לא היה משעמם לרגע והיו הרבה צחוקים. הגענו לאילת אחרי עצירה קצרה ביטבתה וכל הימים שהיו שם היו פשוט כיף. היינו הרבה בים ואני זוכרת שהיה מקום בתוך המים שהיה מוקף במן גדר ובתוכו היו מלא קיפודי ים והיו גם כמה שהיו מסביב לגדר. אביגיל פשוט באה והתחילה לאסוף את הקיפודים שהיו בחוץ בעדינות בחזרה פנימה. מצאנו שם גם קיפוד ים לבן (כל השאר היו שחורים) ואותו שמרנו לעצמינו וליטפנו אותו ובסוף גם הוא הוחזר לתוך הגדר. היה גם יום שהלכנו לשחות עם דולפינים ואפילו צילמו אותנו ושתינו נראות מאוד חמודות עם תלבושת הצלילה הסגולה.

בחופש הגדול בין ז' ל-ח' התתפנו בניסוי כלשהו של לימודי פיזיקה בתור עבודת דוקטורט של מישהי והוא היה אמור להמשיך שנה אחרי זה בניסוי המשך. זה היה במשך כמה ימים כל פעם לכמה שעות, כל המפגשים שם היו מתועדים במצלמת וידאו. אחרי שנודע לאותה אישה שלא נוכל להמשיך בניסוי, היא מסרה לי את כל הקלטות אבל מסרתי אותן למשפחה של אביגיל. אולי פעם אני אשאל אותם אם הם במקרה שמרו עליהן כי זה יהיה די מעניין לראות.

במשך כל התקופה של השנה וחצי שבהן היינו בחטיבה, אביגיל הייתה החברה הכי טובה שלי. באתי אליה מלא פעמים והרגשתי כמעט כבר חלק מהמשפחה שלה. היינו מספרות את כל (אבל באמת את כל) הסודות שלנו אחת לשניה ועברנו ביחד הרבה. היא ידעה בדיוק איך לנחם אותי ואני מקווה שגם אני הצלחתי לעזור לה כשהיא הייתה צריכה משהו. במשך תקופה מאוד ארוכה, אביגיל הייתה צריכה ללכת כל יום לבית של איזו חברת משפחה ולהאכיל את החתול שלה. כמובן שבאתי איתה ברוב הפעמים והבית של אותה חברה הפך למקום שבו היינו מבלות שעות ארוכות ורואות סרטים ומדברות על בנים או על חברות מהכיתה. תמיד הכנו שם כל מיני מאכלים מיוחדים והצקנו לחתול. היו אפילו פעמים שהתחלנו להתווכח על כל מיני דברים ואמונות אבל תמיד זה נגמר בטוב.

באותו יום הייתה התרמה והתחלקנו לזוגות. אביגיל לא יכלה לצאת להתרמה כי היה לה שיעור פרטי אז קבעתי לצאת להתרמה עם שרית שהייתה אז חברה שלי וגם קבעתי לבוא אליה הביתה אחרי הלימודים כי הרחוב שבו היינו אמורות להתרים היה ליד הבית שלה. באותו יום סיימנו קצת אחרי 2 וכולם רצו מהר הביתה כמו בכל יום. אני כבר לא באמת זוכרת את הכל אבל כשהגענו לבית של שרית שמענו בחדשות שהיה פיגוע בחיפה. בדקנו באינטרנט והיה כתוב כל מיני דברים סותרים. בכל מקרה התקשרתי לאימא שלי כי ידעתי שהיא תדאג מאוד. אח"כ עשינו עוד כמה טלפונים שאחד מהם היה לבית של אביגיל ובדקנו מה עם כל מיני חברים. המשך היום היה קצת מוזר, כל הזמן בטלויזיה היו חדשות כמו בכל פעם שהיה פיגוע אז סגרנו אותה מהר מאוד והחלטנו לצאת להתרמה מוקדם יותר. הרבה אנשים לא היו בבתים שלהם בגלל השעה המוקדמת וגם לנו לא היה ממש חשק אז חזרנו לבית שלה ושם נודע לנו שאביגיל נמצאת בבית חולים בניתוח והיא במצב קשה. אני זוכרת שישבתי שם על הספה וכל הזמן חזרתי לי בראש על המילים 'יהיה בסדר, יהיה בסדר'. בסוף אבא שלי בא לקחת אותי ועדיין במשך כל הנסיעה היו לי מלא מחשבות של תקווה וכבר דמיינתי לי את המצב הגרוע ביותר וזה שאביגיל תצא נכה אבל אני עדיין אשאר חברה שלה וכבר תכננתי ללכת ביום למחרת לבקר אותה בבית החולים. כשחזרתי הביתה עליתי בריצה לחדר שלי לשים שם את התיק ואז אמא שלי באה אלי וסיפרה לי שאביגיל מתה. באותה שניה כל המתח שהצטבר יצא בצורה שלי בכי. אני זוכרת שאמא שלי חיבקה אותי ממש ממש חזק בכניסה לחדר שלי ופשוט נתנה לי לבכות. אח"כ הלכתי לסלון ופשוט המשכתי לבכות. היו כל מיני אנשים שהתקשרו אלי אבל לא רציתי לענות. פשוט ישבתי שם ריקה ממחשבות. בסוף התקשרה אלי חברה מחוגי סיור, הדס, והיא אמרה לי שכל הקבוצה באה אליה הביתה ואז גם נודע לי שיובל מהחוג שלי נהרג. באתי לבית של הדס פשוט כי כבר לא יכולתי לשבת יותר בבית ושם פשוט כולם ישבו בשקט לא בדיוק יודעים מה לעשות. מאוחר יותר החלטנו ללכת למקום שבו היה הפיגוע ומאוד פחדתי מזה. היו שם הרבה מאוד אנשים והדלקנו שם נרות ובסוף חזרתי הביתה בלי ידיעה של מה אני הולכת לעשות עם החיים שלי. הלכתי לישון והתעוררתי בבוקר ואמא שלי שכנעה אותי ללכת לבית הספר וזה היה נורא מוזר. כמובן שלא למדנו אבל בכל זאת הרגשתי נורא לא קשורה להכל, הכל פשוט עבר על פני ולא ממש ידעתי מה אני אמורה לעשות. מצאתי בקלמר שלי חוט שמצאתי כמה ימים לפני שהייתי בדרך לבית של אביגיל והתחלתי לשחק איתו. מאוחר יותר, החוט הזה מצא את מקומו על הרגל שלי ועד הקיץ האחרון (שאז הוא התפורר) הוא לא ירד ממנה. כמה ימים אחרי זה הייתה ההלוויה וזאת הייתה הפעם הראשונה שנתתי לעצמי לבכות מאז אותו ערב. פעם אחת כשדיברנו כל מיני חברות, אחת אמרה שהיא זוכרת שבאותו יום אביגיל שרה שיר שאולי יכול להיות מן סימן. אני לא באמת מאמינה בזה אבל הכל אפשרי, היא שרה את השיר אמריקן פאי שזה הפזמון שלו:

Bye, bye, Miss American Pie

Drove my Chevy to the levee But the levee was dry

And good old boys were drinkin' whiskey and rye

Singing this'll be the day that I die

This'll be the day that I die 

אין לי מושג אם זה אומר משהו אבל עד היום השיר הזה תמיד גורם לי לחשוב על אביגיל.  

אביגיל הייתה האהבה הראשונה שלי. כן, האהבה הראשונה שלי. היא עזרה לי לצאת מכל כך הרבה משברים והייתה שם בשבילי כל כך הרבה פעמים שרק עכשיו בדיעבד, אני יכולה לראות כמה זה היה מיוחד, כמה היא הייתה כל כך הרבה יותר בוגרת (בכל זאת היא הייתה גדולה ממני כמעט בשנה) וראתה את כל העולם בצורה שונה, אחרת, כזאת שאולי אני רק מתחילה לראות בה את העולם בשנתיים האחרונות. לה כבר אז הייתה את היכולת הזאת.

אביגיל תמיד תישאר החברה הכי טובה שלי, כי ככה זה היה, ככה זה נקטע וככה זה יישאר לעולם ואולי זה לא הוגן כלפי כל שאר העולם אבל החיים אף פעם לא יהיו הוגנים.

ואולי דווקא אחרי הכל, דווקא בגלל שככה הכל קרה, התפתחתי להיות מי שאני. אולי דווקא אחרי שהיא מתה, איביגיל הצליחה להשפיע עלי יותר מהזמן שבו היא הייתה חיה כי אני יודעת שבזכותה בחרתי במסלול חיים אחריה ואני שמחה על המסלול הזה. ואני מקווה שגם היא הייתה שמחה.

יש כל כך הרבה דברים שלא הספקתי לספר לה, כל כך הרבה דברים שקרו ושידעתי שיקרו וכבר אז רציתי שהיא תהיה חלק מהמשך החיים שלי ואני מאמינה שבאיזשהו מקום היא עדיין חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי ושהיא עזרה לי מאוד בעיצוב החיים שלי והיא תישאר בתוכי לנצח, שומרת עלי.

Endless Night - The Lion King Musical

[Simba:]

Where has the starlight gone? 

Dark is the day 

How can I find my way home?

Home is an empty dream

Lost to the night

Father, I feel so alone

You promised you'd be there

Whenever I needed you

Whenever I call your name

You're not anywhere

I'm trying to hold on

Just waiting to hear your voice

One word, just a word will do

To end this nightmare

When will the dawning break

Oh endless night

Sleepless I dream of the day

When you were by my side

Guiding my path

Father, I can't find the way

You promised you'd be there

Whenever I needed you

Whenever I call your name

You're not anywhere

I'm trying to hold on

Just waiting to hear your voice

One word, just a word will do

To end this nightmare

[Chorus:]

I know that the night must end

And that the sun will rise

And that the sun will rise

I know that the clouds must clear

And that the sun will shine

And that the sun will shine

[Simba and Chorus:]

I know that the night must end

And that the sun will rise

And that the sun will rise

I know that the clouds must clear

And that the sun will shine

And that the sun will shine

[Simba:]

I know

Yes, I know

The sun will rise

Yes, I know

I know

The clouds must clear

I know that the night must end

I know that the sun will rise

And I'll hear your voice deep inside

I know that the night must end

And that the clouds must clear

The sun

The sun will rise

The sun

The sun will rise

זה שיר שתמיד מזכיר לי את היחסים שהיו לי עם אביגיל בארבע שנים האחרונות שהתווסף לכל הזכרונות והצלילים האחרים שיש לי ממנה.

החיוך שלה והקול שלה וכל פעם שהיא קראה לי "עדידוש".

כל פעם שהיא לא הבינה משהו והיה לה מן פרצוף מוזר.

כל פעם שהיא גרמה לי לצחוק ולשמוח אחרי שהייתי נורא עצובה.

כל הדברים שרק היא הבינה.

המדרגות מרחוב אידר לרחוב פרויד שבהן היינו הולכות כל יום שישי ולפעמים גם באמצע השבוע והחמציצים שהיינו תמיד אוספות בדרך בפרויד ואוכלות והמכולת שהיינו קונות שם מדבקות של הארי פוטר והמורדים.

החדר שלה עם כל הפוסטרים והמיטה שלה שישבנו עליה והיינו מכינות שם שיעורים או בסלון והמשחקים ששיחקנו.

כשתאמנו ברולר בליידס בגינה ליד הבית שלה.

כשההחתמנו את כפות הידים שלנו בבטון במגרש החדש שבנו ליד הבית שלה.

כשדרסנו נמלים עם הרולר בליידס אחרי שהעזנו לרדת את הירידה המפחידה.

כשהיא הסיעה אותי על האופניים שלה ושתינו נפלנו.

כשהיא הייתה ממש עצובה והצלחתי לגרום לה לחייך.

כשקנינו מנה פלאפל ביחד במרכז הכרמל.

כשהיינו במצב של שטות ובאמצע הפסקה התחלנו לעשות דברים של המערב הפרוע וללכת גב אל גב, לספור עד 3, להסתובב ולירות.

כשהיא הביאה את הסאן-אין ורצתה לצבוע לי חלק מהשער לבהיר יותר וברחתי ממנה.

הפעם הראשונה שהיא קיבלה מחזור.

כששיחקנו קלפים.

כשהיינו ביחד בציור על זכוכית.

כשראינו סרטים באנגלית בלי תרגום והיא ניסתה להסביר לי.

כשהכנו שוקו עם מרשמלו.

כשהכנו צ'יפס עם גבינה מותכת.

כל פעם שנשארתי אצלה לארוחת ערב משפחתית.

כשהכנו עוגיות לחג המולד.

כשהיא ציירה לי פיה והיפוגריף.

כשנסענו באוטובוס שהיה צפוף מאוד ונצמדנו אחת לשניה.

כל פעם שהיא סיפרה לי על הבנים שהיא אוהבת.

כשהיא בנתה את רצפת העץ בגינה שלה ועשתה שם כל מיני דברים עם נפצים.

כששיחקנו ביחד בסימס ויצרנו לנו משפחה ביחד והיא עיצבה להם את 'בית החלומות'.