כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
| 3/2007
דיבורי סרק
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מדברת עם אנשים בעיקר דיבורי סרק. אלו דיבורים שבהם אני לא באמת אומרת שום דבר ורק חוזרת על אותם דברים שוב ושוב, מדברים בהם רק על ענייני היום יום וקצת סמול טוק אבל שום דבר מעבר.
הפעם האחרונה שבה הייתה לי באמת שיחה טובה הייתה בפורים ומאז לא הייתה. בסך הכל לא צריך הרבה בשביל שיחה טובה, רק קצת יכולת חשיבה ויכולת הקשבה ובסוף גם קצת זמן לעכל את כל מה שהיה, באמת שזה לא הרבה.
בכלל, נראה לי שנוצר מן מצב של ריחוק בחברה שלנו, כל אחד נשאר עם עצמו ובקושי משתף אחרים במחשבות וברגשות שלו. יש איזשהו מחסום שמונע מאיתנו לעשות את זה לעיתים קרובות, מן חומת הגנה שכל פעם מחדש מזכירה לנו שככל שנחשוף מאיתנו יותר, כך כנראה ניפגע יותר (אין לי מושג מאיפה באה ההנחה הזאת אבל ככה זה). ואז יוצא שכמות השיחות האמיתיות שמישהו עושה ממש נמוכה וזה חבל, אני חושבת שאם אנשים היו יותר משתפים זה היה עוזר להם בהרבה מאוד מצבים שבהם הם בדרך כלל פשוט נשארים לבד. אבל אז עוד פעם יש את העניין הזה של הקושי והמחסום האדיר הזה שנוצר ואני יכולה להעיד על עצמי שלי קשה מאוד להיפתח ולהגיד מה שבלב שלי וגם כשאני מקיימת מעין שיחות אמיתיות שכאלו, תמיד בסופו של דבר רב המוסתר על הגלוי (כמה חבל).
בכלל גיליתי ששיחות כאלו אפשר לנהל רק בזוג (מקסימום שלושה) כי אחרת יש איזו הרגשה של איום שיותר מדי ידעו ואז זה פשוט בלתי אפשרי להיפתח. ואז נוצרת עוד בעיה, כמה פעמים כבר יוצא לי להימצא לבד רק עם עוד מישהו/מישהי כשאנחנו במצב מספיק עירני בשביל לנהל מן שיחה שכזאת? והתשובה היא כמובן מעט מאוד, יש כל כך הרבה דברים בחיים שפשוט זה לא יוצא וגם אם כבר מצאתי את עצמי בטעות לבד עם מישהו, ייקח לי בדרך כלל הרבה זמן להיפתח במיוחד אם אני מרגישה שאותו מישהו ייתן לי ביקורת ולא פשוט יקשיב ויתמוך.
אולי החטא הכבד ביותר שכולנו שותפים אליו זהו חטא האגואיסטיות. הגישה של העצמיות, של ההתמקדות רק באני ולא באף אחד מלבדי. ועם גישה כזאת זה ממש קשה. בעולם אידיאלי הייתי מאוד רוצה להיות שם בשביל כולם ולדעת לעזור לכולם ותמיד לדעת להגיד את המילה הנכונה ותמיד להיות אוזן קשבת לכל מי שרק זקוק לאחת (כולם פחות או יותר), אבל זה לא עולם אידיאלי ואני כבר נכוותי כמה פעמים מחוסר היכולת שלי להיות שם בשביל אחרים כל הזמן ואולי אני מתחילה להיכנע לאגו הפגוע של עצמי אבל בנתיים אין ברירה.
כמובן שאני מצידי הייתי הכי מאושרת בעולם אם מישהו היה פשוט יושב איתי ומקשיב במטרה אחת ויחידה - להקשיב לי אבל אני יודעת שזה לא הגיוני לבקש ובמיוחד שאני יודעת מנסיון שזה גם לא כל כך אפשרי ובמיוחד עם כל החומות שמקיפות אותנו שגם כאילו מונעות מאיתנו את הזכות להתעניין בחיים של אחרים כי זאת מעין חדירה לפרטיות וזאת שבירה של מוסכמות.
אולי בעתיד אני עוד פעם אלמד איך להעניק ואז גם אוכל לקבל בחזרה כי זה נראה לי משהו די הדדי כל השיתוף והפתיחות שקיימים בשיחות האמיתיות והטובות ועד אז אני חיה לי משיחות מזדמנות ומקריות וממשיכה לי בדיבורי סרק - בחיי סרק.
עדכון קצר - 14.3: כמו שפעם כתבתי, אני מקבלת כל יום לאי-מייל תחזית כזאת לפי המזל שלי עם כל מיני משפטים שאומרים לי מה כביכול הולך לקרות באותו יום. היום באי-מייל שקיבלתי הופיע משפט שנראה לי מאוד מתאים - "טפחו את הביטחון העצמי שירד במידה מסוימת בעקבות ניסיונות כושלים בעבר...תיווכחו שיש לכם בהחלט מה להציע." אני לוקחת את זה למקום שאני רואה וזה אולי קשור לנסיונות העבר שלי באותן שיחות עם אנשים. מה שבטוח, זה לא יכול להזיק..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
