כי החיים הם לא סרט מצויר

אני שמחה לבשר לאומה שאותם כתמים כחולים-סגולים-משני צבעים שיש לי על יד שמאל כבר לא נראים כל כך נורא כמו לפני שבוע. וגם היד כבר כמעט לא כואבת, רק כשאני מותחת אותה או מקפלת אותה חזק או נוגעת בכתמים אז זה כואב, רק...   מי ידע שתרומת דם פשוטה של אפילו פחות מחצי ליטר תגרום לי לכל כך הרבה הרגשות מוזרות, אני לא זוכרת עוד אף פעם אחרת שבה הרגשתי כזאת חולשה כמו שהרגשתי אחרי תרומת הדם אבל למרות שכבר עבר שבוע והכל נראה כל כך רחוק עכשיו (מה? רק שבוע?) אני עדיין מאוד מרוצה מההחלטה (האמיצה משהו) שלי לתרום, זה נראה לי דבר חשוב מאוד ובסופו של דבר רק ההרגשה הטובה נשארת. בגיל 18 (היי, זה כבר עוד מעט, איזה קטע) אני גם מתכוונת לחתום על כרטיס אדי לתרומת איברים שזה משהו שנראה לי חשוב כמעט כמו תרומת דם. וזה מזכיר לי שאולי מתישהו אני אתקשר לטלפון של המעבדות דם שיוכלו להגיד לי מה סוג הדם שלי למרות שאמא שלי אומרת שיש לי דם מסוג O אבל תמיד טוב לברר. ידע=כוח.

את השבוע האחרון (מה? רק שבוע?) שרדתי לי בקושי, כל יום עברתי לי במטרה הפשוטה לסיים אותו ואותו בלבד. פשוט לא יכולתי לחשוב מעבר לזה ואיכשהו הצלחתי לשרוד. כבר הרבה זמן לא הזעתי ככה. ובסופו של דבר אפילו יש הרגשה קטנה של סיפוק אבל זה עדיין נורא נורא מעצבן. פתאום יש את הלחץ הנורא של לפני פסח, פתאום כל המורים נזכרים שעוד מעט נגמרת השנה והם בקושי הספיקו ואז זה מתחיל - מתכונת באנגלית בע"פ, שיעורי מתמטיקה עם חומר קשה במיוחד, חומר חדש בכימיה (יופי באמת שהיא נזכרה), פגישות של סגירת מעגל, להכין תיק מעבדות בכימיה, להכין מעבדות בביולוגיה, להתחיל לסיים את הביוטופ, להתחיל לקורא הארי פוטר לקראת יציאת הספר השביעי (לפי הלו"ז), מבחן בביולוגיה, מבחן באזרחות (בסוף הצלחתי לדחות אותו), שיעור נהיגה, להמשיך לעבוד על הביוטופ. וזהו לבנתיים. שרדתי גם את זה ונשאר רק עוד שבוע עד פסח, רק עוד בגרות באנגלית בע"פ ולהגיש תיק מעבדות בכימיה ולסיים את הביוטופ ולנסות להבין מתמטיקה וכימיה וללכת לסגירת מעגל וללכת לשיעור חזרה למתכונת מעבדה בביולוגיה ומבחן בספרות ושיעור נהיגה ולכתוב מלא חיבורים בהבעה ומתכונת מעבדה בביולוגיה ומבחנים חוזרים בתנ"ך ואזרחות ובטח עוד כמה דברים אבל זהו! עוד שבוע! פסח! ולמרות כל הזיעה שהולכת לנטוף פה גם בשבוע הבא, בסוף אני אעבור גם את זה וזה נותן לי הרגשה טובה לחשוב על זה וכמובן גם על זה שעוד שבוע! פסח!

אני די בטוחה שלא הייתי מצליחה לעבור את כל זה לבד ואני מאוד שמחה שהיו את כל אותם הדברים הקטנים שעשו לי את היום ונתנו לי את הכוח להמשיך הלאה: כל אותם חיוכים וכל אותן מילים טובות וכל מי שהיה שם בשביל להקשיב לרשימת התלונות שכתבתי כרגע וכל מי שגרם לי לצחוק וכל מי שהאמין בי וכל מי שהקדיש מזמנו בשבילי וכל מי שחשב עלי (במיוחד היום - שיהקתי מלא) וכל מי שלא כעס ולא התרגז עלי כשהייתי עצבנית וכל מי שלא העביר עלי ביקורת וכל אותם מכתבים (בעצם רק אחד). אז מסתבר שבכל זאת היו גם כמה דברים טובים השבוע וזה בהחלט משהו.

תמיד כשאני בלחץ אני מתחילה בשלב מסויים להראות סימני הישברות ובמיוחד כשאני מנסה לדבר על זה ולהסביר למישהו על מצבי (העגום) אני פשוט מתמוטטת. רק היום כמעט בכיתי לפחות 3 פעמים שונות, הלחץ פשוט גובר עלי בצורה נוראית. אני בהחלט מקווה שבמהלך הסופ"ש אני אצליח להחזיר את עצמי למוטב אחרת אני לא אחראית לתוצאות.

עכשיו בדיוק סיימתי לראות פרק של בנות מקלאוד (אז מה אם ראיתי את כל העונות כבר לפחות 5 פעמים) שבו בקי (הדמות הכי חמודה לאורך כל הסדרה) עוזבת את החווה. כמובן שזה היה רגע מאוד עצוב (ומלא פלשבקים) שגרם לי להזיל דמעה או שתיים וגם גרם לי לחשוב קצת על הפרידה שלי שמתקרבת בצעדי ענק, הפרידה שלי בערך מכל דבר מוכר בחיים שעכשיו וזה נראה לי מאוד עצוב שעוד מעט הכל פשוט הולך להיגמר וכל מה שאני רגילה אליו כבר כמה שנים טובות פשוט לא יהיה עוד. זהו, נגמר. כל השנים האלו לא יחזרו על עצמן אף פעם ואין מה לעשות חוץ מלהמשיך להריץ את כל הפלשבקים מהשנים האחרונות בראש שלי. התחלתי לחשוב על כל אותם אנשים שהשפיעו עלי איכשהו וגיליתי שהיו המון, המון אנשים שנגעו בי ושינו אותי בצורה כלשהי, חלקם יותר וחלקם פחות אבל עדיין המון. ומה יהיה עוד חצי שנה עם כל אותם אנשים? עם כמה מהם עוד תהיה לי הזדמנות להיפגש, להשפיע ולהיות מושפעת עליהם ועל ידיהם וכמה מהם עוד יבואו לידי ביטוי בעצמי בעוד שנה מהיום? כל העסק הזה של הפרידה נורא מבלבל, מצד אחד אני כבר לא יכולה לחכות להתחיל את המשך החיים שלי אבל מצד שני אני לא רוצה לעזוב לעולם, אני רוצה שתמיד תהיה לי האפשרות הזאת לחזור לאחור, למשהו הטוב והמוכר ולהמשיך לספוג את כל הריחות והטעמים שאני סופגת כבר עכשיו. המחשבה שהכל עוד מעט הולך להיגמר ממש מפחידה אותי אבל כנראה שגם איתה אני אתמודד בסופו של דבר ועוד פעם יהיו מלא ויתורים כואבים ואולי אם אני אתחיל לעבוד כבר עכשיו אני אצליח להציל קצת יותר, נראה..

טוב, הלכתי לי להמשיך לקרוא כי אני עוד צריכה להדביק את הפער ואח"כ כנראה קצת לנוח. מגיע לי, לא?!