כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 4/2007
מוזר..
זהו, חופש.
חופש!
חופש!!!
רק היום זה קרה, רק היום סוף סוף הרגשתי את זה, רק היום הרחתי את זה, את הריח המיוחד הזה של החופש (!) תמיד צריך כמה ימים לעכל את זה וזה די חבל שעד שאני מספיקה, החופש כבר נגמר (o well) כנראה שהיה לי מספיק מה לעשות בימים האחרונים.
אתמול נסעתי עם אבא שלי ועם דפנה לירושלים - אנחנו וכל עם ישראל. היו מלא פקקים אבל בסופו של דבר הגענו. היו הרבה תוכניות אבל בגלל האיחור וגם כי ידענו שזה יהיה ככה גם בערב כשכולם יעזבו את העיר, החלטנו לקצץ קצת אבל עדיין היה נחמד והיו הרבה סיפורים נוסטלגיים של אבא שלי על העיר ועל איך הכל השתנה מאז שהוא נסע שם בפעם האחרונה. בדרך חזרה ברחנו לשעה מהפקקים כדי לאכול קצת חמץ באבו גוש ואז אספנו את ענת מתל אביב וחזרנו הביתה.
כן, החופש שלי פחות או יותר מבוזבז לגמרי, לא קורה כמעט כלום, מדי פעם אני נפגשת עם מישהו ועושים קצת שטויות אבל לא יותר מזה. קצת חבל אבל זאת כנראה הבחירה שלי. הרבה רגשות מעורבים של געגוע ועיצבון ואז אני פשוט מוצאת את עצמי יושבת ובוהה וחושבת ולא עושה כלום.
היום מישהו מהמכינה שלח לי באימייל את רשימת הקשר שלנו. אנחנו נהיה 34 (לפחות נכון לעכשיו). הסתכלתי על השמות וניסיתי להיזכר בפרצופים של כולם, לא הצלחתי. יש כאלה שפשוט אין לי מושג מיהם. בכל זאת, היה רק טיול של יומיים אז אני חושבת שזה יפה שהצלחתי לזכור את הרוב. אני בטוחה שדי מהר אני כבר אכיר את כולם די טוב כי אני הולכת לגור איתם. עכשיו אני רק צריכה לקלוט את זה באמת וכשזה יקרה אין לי מושג מה יקרה איתי אבל כנראה שיהיה בסדר איכשהו..
זהו, כבר צריך להתחיל להתכונן לקראת המירוץ הסופי, שנה אחרונה ומלאת בגרויות. מי היה מאמין שאני אגיע לסוף י"ב, הרי רק לפני לא הרבה זמן עוד הייתי ילדה ממש קטנה וטיפשית ולא הבנתי כלום מהחיים והנה אני פתאום כאן יושבת עם ידיעה די ברורה על מה שאני רוצה מהחיים. מי היה מאמין שאני אגיע להיות מהאלה שמסתכלים אחורה ואומרים שהם עברו כבר תקופה משמעותית מהחיים שלהם. מי היה מאמין?! וזה קורה, זה באמת קורה. זה קצת מוזר אבל זה קורה.
טוב, זה הכל להפעם, לא משהו מרגש, אני יודעת, אבל תתמודדו...
שיר שאני ממש אוהבת:
עניין של זמן
קח אותו לאט את הזמן
העולם עוד יחכה בחוץ
קח עוד שאיפה מן הזמן
שתי דקות לפני ההתפכחות.
להתמכר ללב המתפרע
לדמיון המתפקע
לאושר הנוגע
בעומק הכאב.
אתה עוד תגלה את העולם
אם תרצה או לא תרצה
יש עוד זמן להשתנות
מן הקצה אל הקצה.
אם האהבה כאבה לך אתמול
אולי מחר היא לא תכאב
אם עוד הדמעות זולגות בלי קול
בסופן אולי חיוך רחב.
להתמכר ללב המתפרע
לדמיון המתפקע
לאושר הנוגע
בעומק הכאב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
