כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
| 4/2007
פספוס
קרה לכם פעם שהייתה לכם את ההרגשה הכי גדולה של פספוס שקיימת, שפשוט רציתם להחזיר את הזמן אחורה ולעשות את הכל אחרת ואז לתקן את הכל ואז גם בטוח שהכל יסתדר.
בעיקרון אני עדיין חושבת שזו טעות, אני מרגישה שלפחות מבחינתי, עדיף לי בהרבה לא לדוש יותר מדי בטעויות העבר אלא פשוט להמשיך לחיות וללמוד מזה כמה שיותר. לפחות בתקופה הזאת, חזרה בזמן זה עדיין לא משהו אפשרי ועדיף שלא נחלום על זה יותר מדי..
אבל רגע, מי אמר שאסור לחלום? כל עוד זה לא פוגע באף אחד ובמיוחד לא בעצמי אז אני לא מוצאת שום סיבה שאני לא אוכל לחלום מדי פעם על החיים המושלמים שיהיו לי או שכבר יכלו להיות לי אם הייתי עושה כמה דברים אחרת. כמובן שהכי חושב זה לא להיתפס לחלומות האלו יותר מדי ולדעת להבדיל ביניהם לבין המציאות הכואבת אבל חוץ מזה, אין שום הגבלות אחרות.
כן, אני מודה, גם לי היו כמה רגעים של פספוס בחיים שלי, החיים שלי לא שלמים וגם אני כבר עשיתי כמה שגיאות גדולות בחיים שלי. אני חושבת שרוב מה שנעשה היה בגלל האופי שלי, הרבה פעמים פספסתי דברים שהיו חשובים לי רק בגלל הביישנות שלי. זה אפילו לא לגמרי ביישנות כי דווקא ליד אנשים שאני בקושי מכירה אני מסוגלת להיות הכי לא ביישנית שיש, נראה לי שזה משהו שקשור לזה שיותר מדי אכפת לי, שכל הזמן אני מחשבת מה יקרה ואיך זה ישפיע על אנשים אחרים ועלי. תמיד רציתי להיות הזאת שלא לוקחת חשבון ולא אכפת לה מה יקרה אבל אני לא כזאת. הרבה פעמים אני עוצרת את עצמי מלהגיד משהו או לעשות משהו שמאוד רציתי והכל בגלל הפחדנות הזאת שאולי בצורה הזאת אני אחשוף את עצמי יותר מדי ואז הכל יהיה אבוד, כל המצב העדין של הקשרים שבניתי עם אנשים יתפרק פתאום לנגד עיני. זה אפילו לא פחד סתם כי זה פחד מניסיון, זה כבר קרה לי ואפילו כבר כמה פעמים ואפילו גם כמה פעמים בשנה האחרונה, זה נדמה שכאילו כל פעם שאני קצת מרשה לעצמי "להתפרע" זה בסוף יוצא משליטה ואני מאבדת את הכל. עכשיו אני תמיד נזהרת, לוקחת הכל לאט ובסופו של דבר מפספסת וזה חבל אבל לפחות אני לא מאבדת הכל. או שאולי אני כן? אולי הייתי כבר יכולה להיות במצב אחר אם הייתי בוחרת במצב מסויים כן להתגלות וכן לעשות משהו. זה לא קרה. עכשיו חבל להצטער על זה אבל השאלה היא איך לומדים מזה משהו? האם בפעם הבאה לא לפחד? האם אני צריכה בפעם הבאה לקחת את עצמי בידיים ולעשות משהו? אולי עדיף תמיד להשאיר את החיים שלי בידי הגורל עם תקווה לטוב, ואם לא אז איך בדיוק אני אתגבר על כל הפחדים שנמצאים אצלי בפנים? אני יודעת שאני רוצה אבל אני פשוט לא מסוגלת, השנה הזאת כנראה כבר אבודה (אוף, זה כל כך מעצבן) ואני כנראה כבר לא אעשה שום דבר חוץ מלעבור אותה בשלום. אבל מה עם שנה הבאה? אוף, למה אני כזאת? למה?
קליפה - איה כורם
היה לי קשה מדי בין האנשים,
אז התחלתי ללכת והגעתי לפרדס
והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים,
תהית איפה אני ולא באת לחפש.
אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב
הלא כבר נשבר לי פעם הלב.
רצית לברוח מכל מה שמוכר,
בין החולצות הישנות שלך הבחנת בי
ואם קמט החיוך שלי נראה אותו דבר,
הרי תוכל למצוא רחוק מה שמצאת כאן איתי.
אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב
הלא כבר נשבר לי פעם הלב.
ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר
על האגו שלי, על האכזבה.
אני אזיז את השמיכות כי מחר בבוקר,
אני שוב מתעוררת עם עוד שכבה.
עדיין קשה לי בין האנשים,
לפעמים אני נזכרת כמה זה כואב
איך הדמעות שלי נפלו על העלים היבשים
ואיך קשה לשנוא את מי שאתה אוהב.
אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב
הלא כבר נשבר לי פעם הלב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
