עכשיו אמור להיות הכי הרבה לחץ לא? הרי פתאום מתחילות כל הבגרויות ועכשיו צריך לתת את הפוש האחרון הזה כדי לעשות את זה הכי טוב כדי שכשהכול יסתיים נוכל לחייך בסיפוק עילאי ולהגיד בכנות שעשינו את הטוב ביותר. ובשביל זה צריך עכשיו להשקיע מלא וזה אומר לחץ-לחץ-לחץ. כולם כל כך לחוצים ות'אמת שגם אותי זה מתחיל להלחיץ. למה אני לא לחוצה כמו כולם? מה לא בסדר איתי? דווקא עכשיו כשאנחנו כל כך קרובים לסיום אני מרגישה את ההקלה הכי גדולה, פתאום זה סוף סוף נקלט - השנה אני מסיימת! זהו! אין יותר! וזה נותן לי הרגשה כל כך גדולה של סיפוק שבא מוקדם מדי. לא עכשיו אני צריכה את ההרגשה הזאת, אני עדיין חייבת להיות מרוכזת ולהשקיע אבל זה לא עובד, זה לא מצליח לי יותר מדי. אני פשוט נודדת לי ממתכונת לבגרות להגשה של ביוטופ אבל לא בצורה יותר מדי מסודרת, הכול ברגע האחרון ואז אני גם לא מספיקה להיכנס ללחץ. אולי זאת בעצם שיטה טובה אבל היא כנראה לא יעילה כל כך אם אני גם רוצה להצליח במשהו השנה. הרי לא יהיו לי עוד אפשרויות לשפר, אין לי הזדמנות שנייה לכפר על כל הטעויות שעשיתי במהלך השנה ובכל זאת, אני עדיין ממשיכה. מה קרה לכל אותן הבטחות שהבטחתי לעצמי בקשר לשנה ובמיוחד בקשר לבגרויות השנה? סתם מעצבן אותי לחשוב שאני לא מסוגלת לגרום לעצמי לעשות משהו שנראה לי מאוד חשוב. הרי אם הוא חשוב, למה אני לא מסוגלת לקחת את עצמי בידיים, מה קורה לי? ואולי זה הלחץ האמיתי, אני כל כך לחוצה מזה שאני לא מספיק מלחיצה את עצמי וזה רק מלחיץ אותי עוד יותר (אם זה נשמע הגיוני באיזושהי צורה). אולי אני פשוט אפסיק עם כל ההילחצות מהחוסר לחץ ואז הכל יהיה בסדר. אני פשוט צריכה קצת הפסקה, אולי ללכת לים או משהו..
פסק זמן - אריק איינשטיין
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
נמאס לי כבר מהכל
האמת שאין לי מושג מה קורה איתי בזמן האחרון, תיאורטית אני מרגישה נפלא ויש לי אנרגיות שהרבה זמן כבר לא היו לי, אין לי בעיה לשבת וללמוד כמה שעות רצוף בלי להשתעמם (קיימת רק העובדה שאני לא מצליחה להכניס לעצמי שום דבר לראש עד יום לפני המבחן), אפילו זה שאימא שלי נסעה לחו"ל בקושי מורגש והולך לי ממש טוב בשיעורי נהיגה. אבל עדיין, אני אוכלת את עצמי מבפנים, משהו לא בסדר ואני יודעת את זה, אני לא אוכלת כמעט בכלל וזה לא מפריע לי, אני לא ישנה כמעט בכלל וזה לא מפריע לי ואני כל הזמן בחיפוש המתמיד הזה, במרדף הלא נגמר אחרי משהו לא ידוע, לבד. אולי אם היה שם עוד מישהו שיהיה שם בשבילי ויעזור לי אז הייתי מבינה אבל ככה כשאני לבד אין לי מושג מה אני אמורה לעשות. זאת מן הרגשה של חוסר אונים שאף פעם לא הרגשתי ואני לא אוהבת אותה ואני ממש רוצה שהיא תעלם ואין לי מושג איך להעלים אותה. כל הזמן ההרגשה הזאת צפה לי במחשבות וממש מפריעה לי להתרכז בכל דבר שאני עושה. עוד פעם אני מוצאת את עצמי כמו פעם, יושבת וחושבת ובוהה ומהרהרת בכל מיני דברים. ואפילו שלא אמור להיות לי זמן לזה עכשיו, אני גורמת לזה לקרות ואין לי מושג איך להפסיק. אני נהנית לחשוב ולהיכנס לכל הפנטזיות והחלומות שלי אבל המחשבות גורמות לי לסבול כי אני יודעת שהן בסופו של דבר רק מחשבות ולא המציאות ואז הן מלחיצות אותי יותר מדי. אני רוצה להוציא הכול החוצה אבל אני לא מסוגלת ואני מרגישה לבד ואני לא מוצאת מישהו שיכול לעזור לי. אין לי מושג ממה אני נלחצת כל כך כי הרי בסופו של דבר הכול יסתדר לצד כלשהו (שמתברר בדרך כלל שהוא לא יותר מדי נורא) ואני אמשיך לחיות אבל עדיין, עכשיו זה עכשיו ואני תקועה בעכשיו הזה במצב מאוד מעצבן וזה קשה. נמאס לי כבר מהכול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האינדיאנית