כי החיים הם לא סרט מצויר

לכל אחד יש את הדמויות שהוא מעריץ, את הדמויות לחיקוי שלו. אלו בדרך כלל אנשים (או אפילו דמויות דמיוניות) שמייצגים משהו שאנחנו שואפים אליו בעצמינו ולכן אותה דמות שכבר השיגה את הדבר הזה נחשבת בעינינו למצליחה ואנחנו רוצים ללכת בדרכה על מנת להשיג את חלומינו. להרבה אנשים, החלום של להיות מפורסם מאוד קורץ להם ולכן כל אותם כוכבים גדולים כקטנים, נחשבים אצלם לדמויות חיקוי ותמיד אפשר לשמוע על ילדות קטנות שמעריצות את כל הזמרות המצליחות (ללא קשר ליכולת השירה שלהן) רק כי הן דמות שמצליחה וההצלחה הזאת זה משהו שכולם רוצים בתור ילדים. אבל זה לא נגמר בפנטזיות ילדותיות, יש גם אנשים מבוגרים שאמורים כביכול כבר להכיר ביכולותיהם ובחייהם המציאותיים אבל עדיין הם מפתחים לעצמם את כל אותן דמויות לחיקוי, אם זה כדורגלנים שמייצגים בכל זאת איזה חלום ילדות שנגנז או אם זה אפילו דוגמניות שמייצגות את מודל היופי הנחשק שחוץ מהן, לאף אחד אין אותו.

מה שאני באה להגיד זה שאיכשהו הדמויות חיקוי האלו תמיד קיימות אצל כל אחד מאיתנו וכנראה שזה חלק מהוויתינו כאנשים עם חלומות ותקוות ורצונות ועצם ההערצה הזאת עושה לנו רק טוב כי היא גורמת לנו לשאוף למקום גבוה יותר שבו יהיה לנו רק טוב (או לפחות ככה אנחנו נוטים לחשוב). הבעיה כנראה מתחילה כשההערצה נעשית עיוורת, כשאנחנו כל כך שקועים בדמות חיקוי שלנו שאנחנו כבר לא יכולים להבחין יותר בכל הפאקים הקטנים (שהם לפעמים לא-כל-כך קטנים) שלה. כולם יודעים שרוב הסלבריטאים של ימינו משתמשים בשלל סמים או כדורים (ובמיוחד הדוגמניות למיניהן) ושכמעט אף אחד מהם לא יכול להחזיק במערכת יחסים תקינה לאורך זמן (בעיקר בגלל היותם סלבריטאים), אבל עדיין אנחנו נוטים להתעלם מכל זה כי הם ניחנו בכישורים המתאימים להצליח וזה כנראה מספיק לנו.

האמת שיש גם דמויות לחיקוי שהן הרבה יותר פשוטות, איזה אח קטן לא יעריץ את אחיו הגדול שלימד אותו לפחות חצי מחכמת החיים שלו (ואני מכירה את זה מנסיון אישי) ואיזה בן אדם לא יעריץ את בן/בת הזוג שלו שעשו את הבלתי אפשרי והפכו אותו למאושר באדם. אבל גם פה פועלת ההערצה העיוורת ללא היסוס והרבה פעמים יכולות לעבור שנים עד שמישהו יגלה פתאום שבן הזוג שלו הוא לא מושלם כמו שהיה אפשר לחשוב בהתחלה.

אולי הלקח הכי חשוב שלמדתי מכל הפעמים שפיתחתי לי דמות לחיקוי (אם זה היה מישהו מהמשפחה או מישהו ממשפחה אחרת) שבסופו של דבר קרסה, זה שאסור לשגות יותר מדי בפנטזיות ובחלומות בלתי אפשריים וגם משהו שנראה מושלם בהתחלה, יכול להתגלות בעתיד בתור משהו לא שלם או חסר או סתם לא טוב כמו שהוטעיתי לחשוב. אני לא אומרת שאסור שיהיו לנו דמויות לחיקוי אבל אני פשוט חושבת שכל פעם שזה קורה ובכל פעם שאנחנו רוצים להיות כמו מישהו אחר, פשוט לעצור לרגע ולבדוק מה הסוד האפל שמוסתר שם (כי תמיד חייב להיות אחד כזה) כגורם למישהו הזה או לדמות הזאת להיראות מושלמת. כי הרי אף אחד לא מושלם. ואולי האכזבה הכי גדולה בגילוי של הסוד האפל היא לא בעובדה שכל מה שחלמנו עליו לא נכון אלא העובדה שגילינו שהאדם שעליו חלמנו הוא בעצם לא מושלם. ואם אין אף אחד שחי חיים מושלמים אז למה אנחנו בעצם אמורים לשאוף אם לא לחיים מושלמים?!

יש הרבה אנשים שבטח כבר תמהו על זה והגיעו למסקנה שאם הם לא יכולים להשיג חיים מושלמים אז לפחות הם ינסו להגיע הכי קרוב וזה לגרום לאנשים אחרים לחשוב שיש להם חיים מושלמים. זה כמעט כמו לשקר לאחרים וזה בטוח לשקר לעצמך. ובשביל מה? בשביל שיהיו כמה אנשים שיראו בך דמות לחיקוי, ותשקר לעצמך ותחשוב שאתה מאושר. לא יכולים להיות חיים פחות מאושרים מזה. תמיד צריכים לזכור שיש הבדל עצום בין המציאות לחלום ואם כל הזמן נחיה בחלומות, אף פעם לא נצליח להגשים אותם במציאות. פשוט צריך להכיר בעובדה הזאת שאין כזה דבר שהוא מושלם. אבל לעומת זאת, כן אפשר להיות מאושרים גם בלי שהכל יהיה מושלם. לא צריך כל הזמן לחיות בפרפקציוניזם, פשוט צריך לחיות!