כי החיים הם לא סרט מצויר

בתקופה המודרנית שבה אנחנו חיים הדבר שנראה לנו הכי טבעי לעשות זה לקחת שפורפרת של טלפון, להקיש על כמה כפתורים ולהתקשר למישהו ולדבר איתו כאילו שהוא כאן ליד. היום אפילו כבר לא מדובר בטלפון חוטי שמחובר אי שם לאיזו מרכזיה אלא פשוט לוקחים את המכשיר הנייד שתמיד נמצא בהישג יד ומתקשרים לנייד אחר, כך שהשיחה מגיעה ישירות למי שרוצים כי הרי לכל אחד יש את הטלפון הנייד שלו ואפילו לא צריך לעבור עוד אנשים בדרך. ולחשוב שפעם זה היה כל כך מוזר...  בנוסף, אף אחד חוץ ממי שמתקשרים אליו וממני לא צריך לדעת שבוצעה השיחה, ישר אחר כך אפשר למחוק את המידע מהזיכרון וזהו, האם השיחה אי פעם התבצעה? כנראה שאפשר רק לשער...

והרי שיחת טלפון זה דבר כל כך פשוט וטריוויאלי, לא צריך לקום, לא צריך להתלבש יפה, לא צריך להיראות במיטבי, לא צריך להביט לאחר בעיניים, פשוט קצת להזיז את השפתיים ולהוציא קול. אבל בכל זאת, משום מה, זה עדיין אחד הדברים שאני מוצאת ליותר מסובכים לעשות בימינו. אמנם פעם כשהייתי ביישנית ברמות קיצוניות אז גם לדבר עם מישהו פנים אל פנים היה קשה אבל עכשיו, אני מעדיפה את זה פי אלף מכל שיחת טלפון שהיא. אין לי מושג למה אבל הקטע הזה של לדבר בטלפון (או לחילופין לדבר דרך כתיבה במחשב) פשוט נורא קשה לי. יותר מדי פעמים בזמן האחרון אני לוקחת את הטלפון, נורא רוצה לדבר עם מישהו אבל פשוט לא מסוגלת. תמיד כשאני נפגשת עם כל אחד אני מסתדרת מצוין ויכולה להמשיך לדבר ולדבר אבל פתאום בטלפון השיחה נקטעת ואובדת נורא מהר. אני מרגישה שאם אין סיבה אמיתית להתקשר למישהו אז פשוט עדיף שלא. אני מאוד מפחדת שהשיחה תהיה נורא מוזרה וסתם תיגמר אחר שלום אחד. תמיד עדיף שיהיה איזה נושא כלשהו שאיתו אני אוכל להוביל את השיחה אחרת היא נתקעת. הייתי רוצה להתקשר לכל כך הרבה אנשים אפילו סתם, רק בשביל לשמוע את הקול שלהם, לשאול מה שלומם ולשמוע מה קורה איתם אבל אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת. אני כבר ממש מיואשת מעצמי וכל הזמן ממשיכה לשאול את עצמי מה הבעיה בסך הכל, מקסימום השיחה תיגמר מהר ולא באמת קרה כלום. אבל כנראה שזה כן נורא ואין לי מושג אפילו למה כי זה פשוט מה שאני מרגישה אחרי כל שיחה קצרה מדי. אני פשוט מרגישה כאילו הפרעתי למי שזה לא יהיה בקו השני כי אחרת איזו עוד סיבה הייתה לשיחה להסתיים כל כך מהר וזאת לא הרגשה טובה, הרגשה לא רצויה, אני פוחדת מהרגשה כזאת ובגלל זה אני פוחדת להתקשר, פוחדת להיפגע, להרגיש לא רצויה. מתישהו ניסיתי להכניס לעצמי לראש שזה לא אמור להיות ככה, שאנשים כן שמחים שמתקשרים אליהם, זה הרי מוציא אותם מהשיעמום שהם נמצאים בו בדיוק כמוני. אבל זה לא עבד ואולי אפילו עשה את הכל יותר גרוע, עכשיו גם יש את הפחד שאני לא רצויה סתם, אפילו בלי ממש סיבה אלא סתם כי זאת אני וזה נורא מפחיד אותי. אני נורא רוצה לדבר עם אנשים, להתקשר ולספר או לשמוע דברים אבל אני פשוט מפחדת. כבר כמה שבועות שאני רוצה להתקשר אבל אני לא מוסגלת, הבטחתי לעצמי שאני אתקשר אתמול אבל לא הייתי מסוגלת ועכשיו אין לי מושג אם אי פעם אני אהיה מוסגלת :-(  

היום הייתה מתכונת בהסטוריה שהייתה במפתיע די בסדר. אין לי מושג אם כל מה שהמצאתי הוא באמת נכון אבל אני מקווה לטוב. אתמול הלכתי ליעל מרקוס כדי ללמוד הסטוריה וגם יעל פירר הייתה שם ולמדנו ביחד עד שעות מאוד מאוחרות של הלילה וזה היה לימוד מאוד יעיל לפחות מבחינתי. זה בכלל מאוד יעיל שיש חברות שגרות נורא קרוב ואפשר לבוא לבקר אותן מתי שרק בא לי. אבל כאן אני עוד פעם נתקלת בבעיה שדומה לבעיה הטלפונים, אני לא מסוגלת פשוט להזמין את עצמי לבתים של אנשים אחרים ולרוב אם לא מזמינים אותי אז אני לא אקח את היוזמה ואציע לבוא מרצוני - בעיה. חוץ מזה שהתהליך כרוך בדרך כלל גם בצלצול של טלפון.

בדרך הביתה בסביבות השעה 12 בלילה ניסיתי לסדר לעצמי את כל מה שלמדתי בהסטוריה ופתאום הכל התחיל להתבלבל נורא בתוך הראש שלי (כנראה מהעייפות) וגם העובדה שאצל יעל לקראת הסוף התחלנו להגיד כל מיני שטויות ולעוות את ההסטוריה לא עזרה במיוחד. בכל מקרה נזכרתי (איך לא) בשיר מאוד נחמד ומבלבל של כוורת:

שיר המחירון - כוורת

כמה עלו הוילונות מעל האצטבה?
זה לא עלה לי גרוש, זה החופה מהחתונה.
כמה עלו המאפרות, בלי מה שיש בפנים?
אספתי אותם בנסיעה ממלונות שונים.

לכל דבר מחיר,
לדל ולעשיר,
לפתוח ת'גרון,
זה שיר המחירון.

כמה עלו הארונות ליד הספה?
שלוש מאות לירות במזומן, כל מטר מרובע.
מי צבע את הקירות בכל הדירה?
שמונים ואחד הנביאים, פתוח כל שנה.

לכל דבר מחיר,
לדל ולעשיר,
לפתוח ת'גרון,
זה שיר המחירון.

מי צבע ת'ארונות רק פעם בשנה?
מי הם שלוש מאות הנביאים שעל הספה?
כמה לירות במזומן בכל הדירה?
מי עלו על הקירות שמונים ואחד שנה?

לכל דבר מחיר,
לדל ולעשיר,
לפתוח ת'גרון,
זה שיר המחירון.

זהו, עוד מתכונת מאחורי ופני לעבר הבגרות במתמטיקה. ובנתיים, סוף שבוע נעים לכולם