כי החיים הם לא סרט מצויר

למה אני תמיד צריכה להיות כזאת רגישה? למה אני לא יכולה פשוט לא לשים זין על אף אחד ולעשות מה שאני רוצה בלי להתרגש מזה? בסך הכל רציתי שאני אוכל לזכור הכל בצורה הכי טובה שאפשר ובאמת היו מלא דברים טובים ואפילו מצוינים אבל כמו שגם היה כתוב בדו"ח דוברת, אנשים נוטים לראות תמיד רק את השלילי ולבקר רק את זה ולקחת את כל הטוב כמובן מאליו. אני לא רוצה שזה יקרה אבל ככה יצא. פשוט יש ימים כאלה.

אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי לוקחת הכל אישי כל כך ופשוט נותנת לדברים לקרות. אני מניחה שהמצב לא היה יותר מדי שונה כלפי חוץ כי אני מסוגלת להסתיר את זה די טוב אבל כנראה שבפנים הכל היה שונה לחלוטין. קודם כל הייתי הרבה יותר רגועה, לא הייתי בוכה כל כך הרבה בכל פעם שאני ניגשת לכתוב משהו על המחשב (לרוב, הדברים האלה נגנזים כי אני יודעת שממילא לאף אחד לא אכפת ממה שעובר עלי), לא הייתי דואגת כל כך בגלל בערך כל דבר, לא הייתי כל כך חלשה ושבירה, לא הייתי רוצה שהאדמה תבלע אותי כל שני וחמישי, לא הייתי בוכה עכשיו ואולי אפילו הייתי מצליחה במה שעד עכשיו נכשלתי.

כל פעם מחדש זה קורה, אני ממשיכה בשגרת חיי הרגילה ואז זה תוקף אותי, פתאום משום מקום ואני עדיין לא מוכנה וכבר התחלתי להסיר חלק מהמגננות שלי כי הרגשתי מספיק בטוחה ואז פתאום זה מכה שוב ותוך כדי התחמקות לא מוצלחת במיוחד (בדרך כלל) אני מחזירה לעצמי עוד פעם את כל המעטפת והכל צריך להתחיל מחדש, כל הזמן מחדש אני צריכה להילחם ולא בשביל לנצח אלא רק בשביל לשרוד. כל מה שאני מרגישה, כרגיל לוקחת הכל יותר מדי אישי. אנשים אחרים בטח יגידו שאני הוזה ועל מה לעזאזל אני מדברת בכלל הרי בסך הכל...   אבל לא, זה לא נכון. זה מה שאני מרגישה וכנראה שככה זה.

אתמול אחרי הבגרות הלכנו קצת ודיברנו. דיברנו על כמה העולם חרא (אני לא מסכימה עם זה) בגלל איך שהאנשים מתנהגים וכרגיל התלוננו והתלוננו (אנחנו מאוד טובים בזה). אחרי זה הוחלף נושא והגענו איכשהו לנושא של איזה אנשים נרצה לפגוע בהם. אני חושבת שבדיוק ככה זה מתחיל, אם כבר אצלינו יש מחשבות על פגיעה באנשים אז איזו זכות יש לנו להתלונן על שאר האנשים בעולם? ואולי זאת הבעיה שלי. אני יותר מדי בוחנת את עצמי. אולי באמת אני צריכה לנסות להרפות ולהתבונן בעין בוחנת גם על אנשים אחרים. אבל אני לא באמת מסוגלת, תמיד כשקורה משהו, קטן כגדול, אני קודם כל מוצאת את עצמי אשמה ומתחילה לאכול את עצמי מבפנים. ורק אח"כ לפעמים אני מתחילה לכעוס גם על אנשים אחרים.

מה אני בסך הכל רוצה? שיהיה לכולם טוב, שכולם יהיו שמחים, שאני אהיה שמחה יחד עם כולם. אולי הבעיה היא שאני מנסה יותר מדי. יותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי אבודה בנסיון נואש לעשות משהו, לשנות משהו. אני שונאת שדברים נשארים כמו שהם אם זה לא טוב. אני יודעת שבדרך כלל רק אם עושים משהו אז דברים יכולים להשתפר ואם לא עושים שום דבר אז הדברים בדרך כלל רק נעשים יותר גרועים ובזה אני גם מאמינה (דיברנו אתמול גם על אמונות). אני מנסה, באמת. אז למה בכל זאת זה מגיע לי? למה בכל זאת הכל מגיע בסופו של דבר ללב המסכן שלי שלא רצה שום דבר מאף אחד? טוב, אני יודעת שבזה אני יכולה להאשים רק את עצמי. רק אני אשמה בזה שאני לא מצליחה בכל הנסיונות שלי. אני יודעת שזה יהיה הרבה יותר קל פשוט לא לנסות שום דבר ואז גם לא להיפגע כי אם לא קופצים למים אז אי אפשר לטבוע. אבל זאת לא אני.

אבל אני עדיין לא מבינה למה אני צריכה לקחת הכל ללב בכזאת צורה, זה בסך הכל חיים. זה לא אמור להיות יותר מדי מסובך, הרבה אנשים כבר עברו אותם בהצלחה.

אני רק רוצה שכל המחסומים לפתע יעלמו או שאני רק ארדים את הלב שלי זמנית ואפילו רק ליום אחד. האפשרויות שלי יהיו ללא גבולות. סוף סוף אני אוכל להגיד את כל מה שאני רק רוצה מבלי לפחד, מבלי הצורך המעצבן הזה להתגונן ואז כל המילים מתבלבלות. פשוט להגיד דברים וזהו ואם למישהו יש בעיה עם זה אז שילך ל..  אני אוכל להיות עם מי שאני רוצה מבלי לפחד ממה שאלה שקוראים לעצמם חברים שלי חושבים והכי חשוב, אני גם לא אצטרך להיפגע ממה שיגידו לי או יעשו לי ודעתי לא תוסט מהמטרות שאני אציב על עצמי. אני יודעת שאני לא אהיה מאושרת ככה. אף אחד לא מאושר ככה אם הוא נורמלי. אבל אני תמיד אחלום על יום כזה שבו הכל יהיה אפשרי. 

למה לי לקחת ללב - אריק איינשטיין

למה לי לקחת ללב -
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.

למה לי לקחת ללב -
יש לי הרבה לאהוב מראש,
יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח.

תן לצעוק, תן ללמוד,
תן לצחוק ותן לשמוע.
תן לחיות ותן לטעות
תן לעצמך לסלוח.
פשוט לאהוב.

זה מה שרציתי לכתוב -
לך עם זה לאט,
ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה.

למה לי לקחת ללב -
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.