כי החיים הם לא סרט מצויר

כבר עברה שנה מאז שפתחתי את הבלוג הזה - וואו, מי היה מאמין. אני בעצמי לא הייתי מאמינה שאני אצליח לשמור עליו יותר מחודש חודשיים והנה כבר עברה שנה.

לאורך השבוע האחרון, העסקתי את עצמי בקריאה מחודשת של כל הבלוג שלי ואני חייבת לציין שנורא נהניתי. זה היה נורא נוסטלגי והעלה הרבה חיוכים וזכרונות ישנים. ראיתי את עצמי לאורך שנה שלמה, משתנה לנגד עיני. כתבתי על הרבה דברים, על כל מה שקורה מן הסתם וגם על כל מיני רצונות והרבה מאוד מחשבות שהיו לי. עכשיו כשקראתי את הבלוג יכולתי להסתכל על עצמי קצת מבחוץ כאילו מישהו אחר כתב את כל הדברים האלה וזה היה מעניין לראות באיזו צורה הצגתי את עצמי. וגם היה נורא מעניין לראות איך השתניתי במשך השנה הזאת, איזה דברים עברתי, איזה שלבים, איזה משברים, איזה חלומות. מה שאולי היה הכי נחמד זה לגלות שכמה שלא השתניתי וניסיתי ועשיתי, עדיין נשארתי ברוחי אותה אחת, אותה ילדה.

תמיד במעברים כאלה של סוף והתחלה כמו יומולדת או תחילת שנה (עברית, לועזית, לימודים) אני נוטה ללהבטיח לעצמי מלא הבטחות ולהגיד שהשנה אני אשתנה, אהיה טובה יותר בצורה זו או אחרת. הפעם החלטתי לוותר על כל זה במיוחד בגלל שאני יודעת שבדרך כלל זה לא באמת עובד. פשוט החלטתי להישאר עם הבטחה אחת שאני מאוד מקווה שבה אני כן אצליח לעמוד ואולי בגלל שהיא רק אחת אז זה יהיה יותר קל. ההבטחה לעצמי היא שאני תמיד אשאר נאמנה לעצמי. פשוט מאוד, אדע להקשיב לעצמי (ורק לעצמי) ואעשה רק את מה שאני רוצה ומה שנראה לי נכון.

שנה אחת כבר עברה ובצורה די מכובדת עם 138 פוסטים ו-42 שירים ועכשיו מתחילה עוד שנה שאני יודעת שהולכת להיות מאוד משמעותית מבחינתי. אני אגיע לגיל המכובד 18 בקרוב מאוד ועוד מעט אני גם כמעט אעזוב את הבית, אשיג חברים חדשים ובעיקר אתגעגע. אני יודעת שאני הולכת להתגעגע להכל וזה כבר גורם לי להיות עצובה (רק קצת). האמת שאין לי מושג אם אני אוכל להתמיד בבלוג בשנה הבאה וכבר די בקרוב בגלל שבקיץ אני אסע לתאילנד ומייד אחר כך אני עוברת לשגרת חיים די עמוסה וכנראה שאני גם לא אהיה בקרבת מחשב רוב הזמן. זה יהיה קצת עצוב אבל אולי אני אצליח לתעד איכשהו את מה שעובר עלי בצורה אחרת. עוד נראה..

בינתיים מה שנותר זה לאחל מזל טוב לבלוג שלי שחוגג שנה ולקוות שיהיה לכולנו רק טוב. (בבגרות בתנ"ך עוד יומיים ובכלל)..