כי החיים הם לא סרט מצויר

זהו! אני לא יכולה יותר! פתאום החלטתי שהגיע הזמן להפסיק את המצב הזה. אני ידעתי שזה ייגמר לא טוב אבל עכשיו פתאום היה לי מספיק כוח כדי לעשות את הצעד הזה. אני יודעת שאם אני שומרת יותר מדי זמן דברים בבטן אז הכל רק נעשה הרבה יותר גרוע אבל פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לידי כך שאני אהיה רגועה מספיק זמן ואשב לכתוב את כל מה שעובר לי בראש וזה די הרבה. האמת שרציתי פשוט לשכוח מהכל, להשאיר את הכל מאחורי ולדמיין ששום דבר לא קרה ואולי להמשיך בשבוע הבא כאילו הכל כרגיל אבל כנראה שלא באמת רציתי.

בסך הכל עברו השבוע 3 ימים בנתיים ועברתי איכשהו כל כך הרבה וזה כולל הרבה (או אפילו בעיקר) ישיבה בבית לבד תוך כדי ניסיונות נואשים ללמוד אבל בעצם תוך כדי נדידה למחשבות ומקומות אחרים לגמרי שלא כוללים אפילו קצת חלבונים או נוסחאות. היו אולי יותר מדי מחשבות ולא באמת הצלחתי לסדר את הכל ולא ידעתי מאיפה להתחיל לספר והכל פשוט הציף אותי מכל הכיוונים - הרגשה נפלאה ומייסרת ביחד. ועכשיו פתאום כשכבר הייתי במיטה ובדיוק שנייה אחרי שכבר כיביתי את האור שמעתי את הצליל שבא מכיוונו של המחשב שמודיע שמישהו פתח איתי שיחה במסנג'ר. בגלל היותי עיוורת קלות בלי העדשות אותן אני מורידה לפני שאני הולכת לישון, הייתי צריכה לקום מהמיטה בשביל לראות מי זה מנסה לדבר איתי בשעת לילה מאוחרת שכזו. אני יודעת שלא ציפיתי לשום שיחה. אולי פעם הייתי מצפה כשהייתי מדברת עם נדב והוא תמיד היה מתחבר בשעות נורא מוזרות שכבר יכולתי לצפות אבל פתאום הוא הפסיק להתחבר ואני אפילו די מתגעגעת כי הוא תמיד גרם לי לצחוק והיו יכולות להיות לנו שיחות של שעות ואף פעם לא היה מעשמם אבל הוא הפסיק. קמתי מהמיטה וחזרתי לכיסא של המחשב וראיתי שהשיחה היא מעומר. דיברנו קצת אבל הוא הלך לישון. פעם היינו מדברים יותר אבל איכשהו זה כנראה לא יחזיק מעמד עכשיו כשכבר אין בצפר וזה קצת חבל. אחרי שכבר אמרנו שלום ולילה טוב וכבר תכננתי לחזור למיטה ולשמיכה החמימה, פתאום באו האנרגיות, פתאום הרגשתי שעכשיו זה הזמן והגיע הרגע לשבור שתיקה ולהתחיל פשוט לכתוב. אולי בלילה כשאני עייפה אז חלק מהמחסומים קצת ירדו ואני לא אחשוב כל כך הרבה על מה שאני כותבת והכל פשוט יבוא, כל מה שעבר עלי מיום ראשון ועד עכשיו.

ביום ראשון סיימנו תנ"ך. אין לי מושג אם הלך לי טוב או לא ואני יודעת שזה היה נורא מתיש אבל סיימנו ככה שכבר לא ממש אכפת לי. אחר כך היה יום כיף שכבתי בבריכת כפר מכבי שהיה אמור להיות עוד באפריל אבל אישהו הוא נדחה עד לתחילת יוני (בקטנה). זאת הייתי הפעם הראשונה שחנכתי את בגד הים שלי בקיץ הזה אז עוד בשבת בערב בדקתי שהוא עדיין מתאים לי וגיליתי שלא ממש ככה שכנראה אני אצטרך לקנות אחד חדש בקרוב אבל הוא עדיין היה בסדר. ארזתי לי בתיק ביחד עם הספר תנ"ך גם מגבת ובגדים להחלפה ויצאתי מהבית. אחרי הבגרות כבר חיכו לנו אוטובוסים שלקחו אותנו אחרי נסיעה של מעל חצי שעה לבריכה המיוחלת. הצלחנו לגרור איתנו גם את נועם ככה שהגענו לשם בהתחלה חבורה מכובדת של 5 בנות שהיו מיכל, נועה, טלי, נועם ואני. תפסנו לנו שולחן פיקניק ובהינו בשכבה שלנו בהתחלה. זרקו קצת אנשים למים והיה מצחיק ואז היה אוכל - בשר. נועה ואני הלכנו לקחת והבאנו חזרה לשולחן ואכלנו. בשלב הזה הצטרפו אלינו גם אלי, עמוס ואסף שהגיעו באוטובוס מאוחר יותר אבל מתישהו רק אסף נשאר ודיברנו על הבגרות תוך כדי פיתוח שיעמום. פתאום התגלה שכבר היינו שם די הרבה זמן (מעל שעתיים) והוחלט להיכנס לבריכה סוף סוף. גררתי איתי את טלי ונכנסנו. נראה לי שכבר כמעט שנה לא הייתי בבריכה וזה היה נורא כיף. לצלול לעומק ולהרגיש עוד פעם כמו דג במים. שחינו ודיברנו עם אורי ואסף ואז גם נועה ומיכל נכנסו ואז גם הזמן בבריכה עבר לו, היו בנים שעשו על מיני קרבות תרנגולים ועוד כל מיני שטויות והיה די מצחיק. כל הזמן ניסיתי להטביע כל מיני אנשים אבל הם לא ממש שיתפו פעולה. מתישהו התחלתי לדבר עם אסף ונראה לי שדיברנו די הרבה, סתם מדברים, אני אפילו לא באמת זוכרת על מה אבל אני יודעת שזה התחיל מכל מיני דברים רפואיים ומשם זה התגלגל. בסוף יצאנו מהבריכה וישבנו כמה דקות בשמש שכבר התחילה לשקוע וניסינו להתייבש. בסוף יצאנו וחיכינו לאוטובוס שיבוא לקחת אותנו. הסתבר שיותר מדי ילדים נשארו ולכן הזמינו עוד אוטובוס ככה שהיינו צריכים לחכות די הרבה. ליד איפה שחיכינו היו מלא גלגלים ענקיים (בגודל של גלגלים כאלה שאנשים עושים בהם כל מיני הופעות רק שהם לא היה חלולים) ששימשו לצינורות. עמוס ואלי עלו על שניים והתחילו ללכת עליהם (כמו המתקן המסתובב הזה שיש בכל מיני גני שעשועים) ואז בדיוק כשמהרכזת שלנו רצתה לנסוע משם כל מיני ילדים מהשכבה החליטו שיהיה מצחיק לשכב על הכביש ולחסום את הדרך ואז עמוס צירף את הגלגל שלו לשורה החוסמת. בסוף אסנת (המרכזת) יצאה מהאוטו ודחפה את הגלגל של עמוס אחורה וזה היה נורא מצחיק. בסוף הגיע האוטובוס ונסענו הביתה. ירדתי בבית בירם ואמרתי שלום לכולם והלכתי הביתה. עמוס ליווה אותי והתחלנו לדבר ואיכשהו השיחה המשיכה משם לאורך כמה שעות. אני לא זוכרת אף שיחה שהצלחתי ללמוד ממנה כל כך הרבה, על עצמי וסתם על דברים אחרים והיא אולי מקור הבלבול העיקרי שלי, זה נדמה שכאילו כל הרגשות שלי התבלבלו. בכל מיני מקומות שהייתי אמורה להיות שמחה, הרגשתי פתאום עצובה וכל מיני מקומות שטותיים הרגשתי פתאום קנאה חזקה שנורא לא מתאימה לי. דיברנו על הכל פחות או יותר, החל מפיסיקה וביולוגיה ועד לכל מיני אנשים אחרים ומה אנחנו נעשה שנה הבאה ואחים קטנים והשכונה שלנו. בסוף נפרדנו כי כבר הייתי די רעבה וגם אמא שלי חזרה מחו"ל ורציתי לפגוש אותה.

האמת שלא חשבתי שאני אתגעגע כל כך לאמא שלי. כבר די התרגלתי לזה שהיא נוסעת מדי חודש-חודשיים ולמשך איזה שבוע היא לא נמצאת. אבל כבר ביום שבת התחלתי נורא להגעגע, אפילו שכחתי שהיא נסעה לפחות משבוע וזה נראה לי כאילו היא נסעה לכמעט שבועיים. מסתבר שהיא יכולה להיות נורא חסרה לפעמים. כנראה שאם ענת הייתה חוזרת יותר הביתה ולא רק בסופי שבוע אז זה לא היה כל כך נורא אבל ככה שאני נמצאת בבית רק עם שתי אחיות ואבא אז אני נשארת די לבד. השבוע הקודם שעבר עלי היה מלא בדברים ורציתי לספר לה אבל לא יכולתי ככה שהוצאתי בסוף את הכל על הדס שלא כל כך הגיע לה. גם אז היו דברים שמחים שפתאום הרגשתי בהם עצבות (מה קורה איתי בזמן האחרון?) ובסוף אמא שלי חזרה וזה ישר גרם לי להרגיש רגועה יותר (ואפילו לא הספקתי לדבר איתה) כי ידעתי שהיא שם. היא גם קנתה לי שרשרת נורא יפה עם תליון של חד-קרן ירוק וכל מיני מזכרות לאוספים שלי (פאטצ'ים וסיכות) וגם חולצה אינדיאנית (בספק אם אמיתית, אבל לפחות הציור הוא אינדיאני) כי היא הייתה בניו-מקסיקו ששם יש אינדיאנים והחולצה הזאת מאוד מיוחדת כי היא מחליפה צבעים בשמש. היום היא גם הספיקה לספר לי על כל מעלליה בטיול שהיא ערכה בעיר (אם אפשר לקרוא לה ככה) סנטה פה - העיקר שהיא נהנתה.

ביום שני בעיקר ישנתי וגם חלמתי חלום נורא מוזר על זה שאיכשהו נגמרו כל המים בבית ואני הייתי צריכה לחפש בכל מיני מקומות אחרי בקבוקי מים נשכחים ומשום מה גם אחרי פלסטרים. כל היומיים האלה גם צבעו את הקירות של החדר של דפנה ושל ההורים שלי (ששניהם בקומה שלי) וגם את המסדרון של הקומה ככה שזה די הפריע לי ללמוד לכימיה למרות שממילא לא היה לי כוח. אחרי זה היה בבית את הריח של הצבע הטרי והוא נורא הציק לי כי היא הזכיר לי את הקיץ שעבר כשצבעו את החדר שלי ושל הדס. איכשהו הריח הזה מתקשר אצלי למלחמה וזה לא עושה לי טוב. בכלל בזמן האחרון מתחילים לחזור לי כל מיני זכרונות מהמלחמה שדי הדחקתי ואין לי מושג אם זה טוב או רע. למזלי הבוקר צבעו גם את המעקה של המדרגות אז הריח שהיה בבית נעלם אבל הופיע לנו מעקה דביק במקומו..

בערב הלכתי עם טלי ומיכל להצגה 'הנסיך הקטן' שעומר הזמין אותי אליה כי הוא הופיע בה. אחרי התארגנות קצרה שכללה מציאת מכנסיים נורא יפים שהתחבאו לי בארון ולבישתם, יצאתי. כבר היה די מאוחר אז אני לא נהגתי אלא אבא שלי. הגענו לתיאטרון וקנינו כרטיסים ונכנסנו. רוב הקהל היה מורכב מילדים מהשכבה שלי מהבצפר כי גם רוב השחקנים היו מהשכבה. ישבנו לנו בשורה די באמצע וחיכינו שההצגה תתחיל. הייתה מוזיקה וההצגה התחילה. היה מצחיק ועצוב ומרגש ומפתיע והכל עבר נורא מהר:( וכשיצאתי משם עדיין הייתי עטופה במחשבות. נראה לי שטלי תיארה את זה הכי טוב כשהיא קראה לזה תסמין פיטר-פן, פתאום אנחנו קולטים שזהו, אנחנו גדולים, סיימנו י"ב וזה נורא מפחיד, אני אישית לא רוצה עדיין לגדול, עדיין לא. אבא של מיכל החזיר אותנו ואיחלתי לטלי מזל טוב על היומולדת שלה שחל למחרת - עוד אחת שהפכה להיות חוקית... ניסיתי ללכת לישון מאוחר כי הבגרות בכימיה הייתה ב-12 וחצי אבל בסוף החלטתי שאני מספיק עייפה ומספיק מאוחר והלכתי לישון.

קמתי היום/אתמול ואכלתי ארוחת בוקר גדולה. ידעתי שבעוד כמה שעות אני הולכת לסיים עוד מקצוע בבצפר סופית. אמנם כמו שענת הזכירה לי, אני כנראה הוכלת להמשיך ללמוד את המקצוע הזה או משהו דומה גם באוניברסיטה אבל בכל זאת.. בסוף יצאתי כבר ב-11 וחצי מהבית והלכתי למחלקת בחינות כדי להירשם למועדי ב'. לפני הבגרות עמדנו כל התלמידים ברחבה שמול בניין פרת (ששם הייתה הבגרות) ואז טל המורה שלנו באה וחילקה לנו סוכריות טופי. אני עדיין לא החלטתי בקשר אליה, האם אני אוהבת אותה או לא. כנראה שבאיזשהו מקום די למדתי להתרגל אליה כי היא בכל זאת מורה די טובה אבל אני עדיין נורא מעוצבנת על כל מה שהיא הכריחה אותנו לעבור השנה שהייתה קשה ביותר. נכנסנו לבגרות וקודם כל הסתכלתי על כל ארבעת השאלות שמתוכן הייתי צריכה לבחור שתיים (אחת מכל נושא). בהתחלה כולן נראו נורא קשות ומאיימות אבל אחרי בחינה יותר מעמיקה של הכתוב התגלו השתיים היותר שפויות ועליהן עניתי. אפילו סיימתי 10 דקות מוקדם יותר ויצאתי החוצה. חיכיתי עד שגם השאר יסיימו והלכתי עם ברק לקחת משלמה את המתכונות שלנו בהסטוריה. אם יש בן-אדם שאני מעריצה זה את שלמה. הוא פשוט מישהו כזה שאי-אפשר לעמוד בפניו, הוא סוחף וזה פשוט תענוג לבוא לשיעורים שלו. אם הייתי גם יותר טובה בהסטוריה אז בטח ההנאה הייתה כפולה אבל בכל זאת.. עוד דיברתי עם ברק קצת והלכתי הביתה. וישר צריך להמשיך ללמוד כי יש ביום חמישי מתכונת בביולוגיה. מצד אחד זה נורא כיף שכל המבחנים נורא צפופים כי ככה הם מסתיימים מהר אבל אז מצד שני אין זמן לנשום וכל הזמן צריך לשבת וללמוד וכל פעם שיוצאים מהבית יש ייסורי מצפון על הציון היקר שייפגע. גם אחרי ביולוגיה אני ישר אצטרך להתחיל ללמוד לבגרות באזרחות ואז למתכונת בספרות ולבגרות בהסטוריה וכבר עובר רוב חודש יוני שאפילו לא שמתי לב שהוא התחיל. כשנמאס לי ללמוד, השלמתי קצת קריאה בהארי פוטר (עכשיו אני בפיגור רק של פרק אחד מהלו"ז המקורי) אבל אז התעייפתי והחלטתי ללכת לישון עד שקיבלתי את השיחה מעומר. שיחה מלאת חיוכים, כמעט כמו החיוכים שהיו לו בהצגה. אולי בגלל זה היה כל כך כיף לראות אותו מופיע, כבר הרבה זמן לא ראיתי אותו מחייך ככה, זה היה כיף לראות אותו מאושר.

טוב, אני כותבת כבר כמעט שעתיים בלי הפסקה וזה בהחלט מרגיש טוב. זאת פעם ראשונה שלא הפעלתי שום צנזורה ושום כלום (אולי רק ממש קצת) וזה נורא מרגיע. פשוט לשפוך הכל. ובכל זאת הייתי עייפה לפני שעתיים ועכשיו אני אפילו יותר אז אני אפרוש לי לעוד לילה ואולי לעוד חלום ואז לעוד יום של לימודים, למרות שתמיד יכולת להיות הפתעות...

לילה טוב,

עדי:)