כי החיים הם לא סרט מצויר

בדיוק בגלל זה אני לא אוהבת את כל ההופעות האלה של הסוף שנה. הרי כל שנה אני הולכת אליהן וכל שנה אני נזכרת כמה הן גורמות לי להתעצבן וסתם להתרגז.

היום הייתה הופעה של החוג ג'אז שהדס משתתפת בו. שנה שעברה גם דפנה עוד הייתה בחוג אז באמת הייתה סיבה לבוא אבל עכשיו הרגשתי שזה היה קצת בזבוז זמן.

כרגיל בהופעות רבות משתתפים, צריך לבוא בערך חצי שעה מראש אם רוצים שישאר מקום נורמלי לקהל (מלשון קהל) ממנו. ובגלל שהדס ממילא יצאה מוקדם כדי להתכונן להופעה, שלחנו אותה עם כמה כריות ריפוד כדי שתשים ותשמור לנו מקום.

אמא שלי הייתה בשיחת טלפון עם העבודה (כרגיל) אז דפנה ואני יצאנו לפניה והיא הצטרפה מאוחר יותר. כשהגענו גילינו שאנשים בחוצפתם פשוט דחפו את הכריות שהדס שמה ומצאנו את הדס במצב פאניקה. ככה שבמקביל הייתי צריכה להרגיע את הדס וגם לסדר לנו מקום ישיבה.

כשאמא שלי יצאה מהבית היא התקשרה ודיווחתי לה על המצב והיא התחילה לצעוק עלי בטלפון שזו הייתה אחריות שלי לשמור מקום. היא נורא עצבנה אותי וכל הזמן ניסיתי להסביר לה שיהיה בסדר אבל היא המשיכה לצעוק.

שהיא הגיעה (אחרי 3 דקות בדיוק) היא החליטה לתפוס בברוטאליות מקום שאנשים אחרים שמרו עליו ואז היא גם צעקה עליהם (אוי הבושה) וגם על האנשים שתפסו לנו את המקום. ובאותו רגע פשוט רציתי שלא יהיה לי שום קשר לאישה המשוגעת הזאת שעושה דווקא וצועקת על כולם (כולל עלי תוך כדי).

וכל זה עוד לפני שההופעה התחילה...

ההופעה התחילה בסדר והיו בנות קטנות מכיתה א' שרקדו נורא חמוד. אח"כ היו עוד כל מיני קבוצות שלא רקדו משהו וקבוצה של בנות בוגרות שעשו ריקוד נורא מגניב והן גם באמת יודעות לרקוד. ואז לבסוף אחרי חצי שעה של ריקודים, הופיעה הקבוצה של הדס. לפחות בתור פיצוי הריקוד שלהן היה נורא מוצלח והדס רקדה יפה וגם נראתה טוב (אני הייתי אחראית על התסרוקת) ואז היה עוד ריקוד ואז גם את הריקוד סיום שכולם הופיעו בו ואז נגמרה ההופעה.

אבל כמובן שזה לא יכול היה להיגמר..  

אחרי ההופעה באו התודות ואחרי התודות התחילה מסורת חדשה בחוג של חלוקת פרסי הצטיינות - לשתיים מכל שכבה. לאן הגענו? ילדות בכיתה א' מקבלות פרסי הצטיינות והחברות שלהן לא. בשביל מה זה טוב לעזאזל? מספיק שבתיכונים זה קיים. אבל למה גם בכיתה א' המניע צריך להיות התעודה ולא סתם ההנאה או כל דבר אחר שלא קשור להישגיות?

כשזה נגמר סוף סוף חזרנו הביתה וכל הדרך הביתה אמא שלי המשיכה לשטוף אותי וכבר לא היה לי כוח אליה. אוף.

בשבוע הבא יש גם את ההופעת סיום כיתות ו' של הדס ולא ממש בא לי ללכת אבל אני כנראה אלך בכל זאת. אני מנסה להיות אחות טובה כל זמן שיתאפשר לי. זה אולי יהיה הדבר הקשה ביותר בשנה הבאה, הנתק הזה מהמשפחה ובעיקר מהדס ודפנה.

בכלל בזמן האחרון אני מרגישה שהקשר ביני לבין הדס מתחזק וזה כיף. עם ענת אף פעם לא הצלחתי לבנות קשר טוב כי כל הזמן רבנו ואנחנו עדיין רבות מדי פעם. אבל עם הדס אני חושבת שזה עוד אפשרי. אני מספרת לה הרבה מאוד ועכשיו כשהיא כבר גדלה היא מבינה יותר וגם מספרת לי הרבה דברים שקורים לה. זה כיף וככה אני חושבת שאמור להיות בין אחיות. ככה תמיד דמיינתי שיהיה כשאגדל. אולי לא הכל אבוד.

זה הכל להיום, מחר יש מתכונת בפיזיקה אז בהצלחה לכל הפיזיקאים ולילה טוב.

עדי:)

ובשביל האופטימיות וכדי קצת להירגע -

פזמון ליקינטון

לילה לילה מסתכלת הלבנה
בפרחים אשר הנצו בגינה,
בפרחי היקינטון בגננו הקטון
לילה לילה מסתכלת הלבנה.

ואומרת הלבנה לעננים
תנו טיפה ועוד טיפונת לגנים
שיפרח היקינטון בגננו הקטון
כך אומרת הלבנה לעננים.

המטר אשר טפטף בחלוני
שר סיפור עליז לפרח בגני
וענה היקינטון בשמחה ובששון
למטר אשר טיפטף בחלוני.

ומחר נצא כולנו אל הגן
ונראה שם את הפרח הלבן,
ולכבוד היקינטון, בני ישיר את הפזמון
ושמחה גדולה מאוד תהיה בגן.