כי החיים הם לא סרט מצויר

The First Touch - Rebecca Lavelle

Look into the distance

Tell me what you see

 Can you see the future?

 Are you there with me?

Hope it's there for both of us

 Hope we travel on

 'Cause I believe

Yes I believe

That once you light that fire

And when you give it life

It will grow and grow

'Cause the first touch of your first love

Is the deepest and the sweetest

And the last words of your first love

Are the hardest words to hear

When I finally touch you

Soft upon your skin

You travel to the heart of me

And so it begins

Can't walk away

Can hardly breathe

I know you're there

I feel that you're there

'Cause once you light that fire

And then you give it life

It grows and grows

'Cause the first touch of your first love

Is the deepest and the sweetest

And the last words of your first love

Are the hardest words to hear

Oh, the first touch of your first love

Is the deepest and the sweetest

And the last words of your first love

Are the hardest words to hear

Look into the distance

Tell me what you see

Can you see the future?

Are you there with me?

היום סיימתי. פתאום הכל מאחורי וזהו, נגמר.

זה קצת עצוב וקצת שמח, מן הרגשה מעורבת שכזאת של סיום ופרידה.

מצד אחד אני מתחילה עכשיו שלב נוסף וגדוש בחיים שלי. אבל מצד שני, אני לא רוצה עדיין לסיים את השלב הזה, אני עדיין לא רוצה להיפרד אבל היום הזה בכל זאת מגיע ואני עדיין לא רוצה.

עכשיו אני מקשיבה לשירים של רבקה לאוול והיא פשוט זמרת טובה והשיר הזה ספציפית גרם לי לבכות. הוא הזכיר לי את שנה שעברה ומסתבר שיש דברים שכנראה אף פעם אי אפשר להגבר עליהם.

לפני שנה נפרדתי מהתמימות שלי ואני לא רוצה לאבד אותה סופית.

דווקא בזמן האחרון אני חוזרת הרבה מאוד לעבר שלי, חושבת עליו ומנסה להעביר לי בראש מן רשימת הישגים ביחסים שלי עם אנשים ועם עצמי.

הספקתי הרבה בשנה הזאת, התבגרתי ואני חושבת שזה עשה לי רק טוב. למדתי הרבה על עצמי ועל החברים שלי ומה אני רוצה מהם. למדתי להיות הרבה יותר אמיתית עם עצמי וזה כיף ונותן הרגשה טובה.

כמובן שלא הכל היה מושלם והרבה דברים פגעו וגרמו לי להיות חשדנית יותר והרבה פנטזיות לא מומשו והיו הרבה אכזבות אבל הצלחתי בסופו של דבר לצאת מכולם בסדר פחות או יותר.

לפעמים העצבות ניצחה והרגשתי נורא מיואשת אבל תמיד היו שם אנשים שעזרו לי לעלות חזרה למעלה ועכשיו אני יודעת שהם החברים האמיתיים שלי.

גם אהבה מצאתי אי שם לפני שנה ואולי כרגע היא לא קיימת אבל עדיין לא התיאשתי ואולי בקרוב היא תחזור אלי ואז הכל יראה הרבה יותר ורוד, כמו באהבה הראשונה...