כי החיים הם לא סרט מצויר

למה זה היה חייב לקרות? למה??

ידעתי שזה יקרה, הייתה לי תחושה כזאת ובכל זאת מאוד לא רציתי שזה יקרה.

אז אמרתי כמה דברים שאולי היה אפשר לפרש אותם בצורה אחרת, אבל בכלל לא התכוונתי. פשוט היה כיף לדבר והרגשתי מספיק בנוח אז דיברתי. זאת לא אשמתי, נכון?

חשבתי שאולי יצא מזה משהו אחר לגמרי. משהו שאבד לי ונורא רציתי להחזיר לעצמי כי הרגשתי ששם זה המקום הנכון בשבילי.

אבל זה היה חייב להרוס הכל. (עוד הוכחה ניצחת)

ידעתי, ברור שידעתי, אני יודעת כבר שנים, אבל בחיים לא חשבתי שמשהו יגרום לזה לצאת.

ובסופו של דבר, מסתבר שאני כנראה גרמתי לזה.

אני לא רוצה. אני יודעת שאני לא רוצה. זה בכלל לא היה במחשבות שלי אבל זה יצא משליטה.

זאת הרגשה נוראית והרגשתי אותה יותר מדי פעמים יחסית אלי.

זה קשה ומעצבן וזה לא היה אמור לקרות. לא ככה ולא בכלל.

ומה עכשיו? מה אני אמורה לעשות עם עצמי? מה אני אמורה לעשות?

החיים כל כך לא הוגנים לפעמים. זה נראה כאילו הם צוחקים לנו בפנים.

אני רוצה לצחוק ועכשיו פתאום זה קשה.

אבל אני מתכוונת להמשיך בדרכי בידיעה ברורה פחות או יותר של הדרך, ואני אקווה לטוב.

עדי:)