כי החיים הם לא סרט מצויר

איך כבר עבר חודש?!

טוב, קצת יותר מ-3 שבועות (24 ימים) הייתי בתאילנד אבל מאז עבר כמעט כבר שבוע ורק עכשיו הצלחתי להביא את עצמי לכאן לכתוב קצת, לפרוק קצת את הכל.

באוויר כבר עומד לו ריח של פרידה. זהו, עוד 10 ימים אני נוסעת מכאן, עוזבת לקצה השני של הארץ לחיים אחרים לגמרי בלי המשפחה ובלי החברים שאני כל כך אוהבת (אל דאגה, יהיו לי מספיק אנשים אחרים להיות בחברתם). וזה קשה. זה עדיין לא נראה לי מוחשי אבל בכל יום שעובר, מתקרב הרגע שבו אני אסגור את המזוודה שלי עם הבגדים לשבועיים, אקח גם תיק טיולים ועוד כל מיני פריטים וציוד נוסף שעדיין לא היה לי כוח להכין רשימה מסודרת שלהם ואסע. כמובן שפעם בשבועיים אני אחזור אז זה לא באמת מעבר דירה כי ה-בית שלי עדיין יהיה כאן בחיפה אבל בכל זאת, זה המשהו הגדול ביותר שהולך לקרות לי בחיים שלי, לפחות נכון לעכשיו.

אולי בגלל העצבות הזאת של הפרידה אני בקושי נוגעת במחשב ובטלויזיה, כאילו אם אני רק אחזור אליהם אחרי שכבר הספקתי להיפרד מהם בנסיעה הארוכה לתאילנד, אז אני לא אצליח להתנתק מהם שוב ואז זה יהיה קשה הרבה יותר. הרי מה הטעם להמשיך לכתוב פה אם ממילא אפילו עד סוף החודש לא נשאר לי, ומה יהיה על הבלוג הזה בהמשך השנה? הרי אני אוכל לעדכן אותו בתדירויות נורא קטנות וגם אז יהיה לי עומס אדיר של מחשבות ככה שאין לי מושג אם בכלל יהיה לי כח.

בחודש הזה עברתי כל כך הרבה שדווקא בגלל זה לא הצלחתי לארגן את כל המחשבות שלי כמו שצריך. הייתי בתאילנד הרבה מאוד זמן, אולי אפילו יותר מדי (אם זה אפשרי בכלל), והרבה קרה. אני דווקא מרגישה שאני לא כל כך השתניתי אבל המשפחה שלי השתנתה די הרבה. נדמה לי ששני ההורים שלי הצליחו להזדקן (אני לא אוהבת את המילה הזאת) בטיול הזה יותר מאשר במשך שנה שלמה. היו בו יותר מדי דאגות ויותר מדי לחץ והם לא עמדו בכולו וזה גם השפיע על האחיות הקטנות שלי. אני נורא דואגת להן, עכשיו רק הן ישארו בבית כל השנה הזאת עם ההורים שלי ושוב פעם לא תהיה איזו אחות גדולה שתמיד נמצאת בבית להיות מן הורה נוסף כמו שענת ואני תמיד היינו. אולי זה דווקא יהיה להן טוב והן יפתחו קצת עצמאות אבל אני עדיין דואגת.

אני לא אאריך עוד הרבה במילים כי אני די עייפה מהרבה לילות ללא שינה שהיו לי בזמן האחרון (כנראה אימון לקראת השנה הבאה) אבל רק רציתי להתייחס לנושא שהעליתי פה לפני חודש ויצא לי לחשוב עליו עוד פעם אתמול מזווית קצת שונה (אולי בכל זאת השתניתי קצת במשך החודש האחרון). אתמול חזרתי ממפגש חברתי נורא נחמד שיזמו כמה אנשים מהמכינה, ועוד פעם יצא לי לפגוש את כל האנשים (או לפחות חלק) שהולכים ללמוד ולטייל ולעבוד ולגור ולחיות איתי בשנה הבאה. והם כולם פחות או יותר כמוני, חושבים דומה (כל אחד בדרכו שלו כמובן) ומעריכים אותם דברים. היה נורא מעניין לראות את כולם פעם אחת במפגש שלא היו בו את המדריכים שלנו והכל היה חופשי לגמרי. היה אפשר לראות ולהכיר אנשים קצת יותר לעומק. פתאום גיליתי שכל מיני תכונות שהיו עד עכשיו האפיון של אנשים מסוימים, הם לא היחידות שקיימות ואצל כולם יש קצת מהכל. כל מי שהסתכלתי עליו עד עכשיו בהשתאות גילה לי עוד צדדים מהאישיות שלו שחלקם אולי אפילו יותר מדהימים וחלקם האחר גרמו לי להבין שלכל מטבע יש כמה צדדים וחשוב לזכור ולהכיר את כולם. בכל אופן, קצת נרגעתי בנושא הזה ואני מקווה שגם אני אצליח להוכיח את עצמי בפני עצמי (וגם בפני כולם אם כבר) והכל יהיה טוב.

המשך חיים טובים (פרידה תהיה בקרוב), עדי:)