כי החיים הם לא סרט מצויר

וואו, עוד שבוע אני אשרך את רגלי לעבר תחנת הרכבת בחיפה עם 3 תיקים/מזוודות בגדלים שונים ואסע לי לשבועיים ויומיים לאי-שם, לנגב, לבית חדש, לשנה חדשה.

דווקא בזמנים כאלה לזמן יש תכונה מעצבנת כזאת של לרוץ ממש מהר. כל יום עובר בקצב מטורף ואני לא באמת יודעת מה לעשות עם עצמי. אני יודעת שאני צריכה להתחיל להיפרד מכולם אבל אני לא לגמרי מפנימה. זה קשה ואני לא רוצה להתמודד עם זה.

הדבר היחיד שאני יודעת הוא שנשאר לי רק עוד שבוע ושאני צריכה לנצל אותו על הצד הטוב ביותר אחרת יהיה חבל מאוד. הבעיה היחידה היא שאני יודעת שככל שאני אמשיך עם החיים שלי כאן, ככה יהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד מהכל ופתאום לנסוע. מן סתירה פנימית שכזאת. אני רוצה אבל אני יודעת שזה לא יעשה לי טוב. מצד שני, גם לשבת סתם בבית לא מועיל לי בשום צורה..

ותמיד קיים גם המשהו הקטן הזה שנותר כנחמה, הידיעה  הזאת שעוד שבוע עומדת להתחיל ה-שנה של החיים שלי ופתאום עכשיו זה סוף סוף נעשה מוחשי יותר מתמיד ומתחילה ההתרגשות: טיול מגניב שמחכה לי ולרגליים שלי שרק מחכות לזה בקוצר רוח וישר אחריו עוד שבועיים של מרוגים חדשים במקום חדש עם אנשים חדשים. הכל כל כך חדש ומיוחד כמו מתנה ענקית שמחכה רק לי.

עכשיו אני יושבת לי בחדר ושוקלת בקפידה מרובה את מהלכי הבאים. אני יודעת שאני רוצה לפגוש כמה שיותר אנשים שהסיכוי שלי לראות אותם במהלך השנה הוא די אפסי. פשוט לראות אותם ואולי לעשות לעצמי מן סגירת מעגל. אוף, הלוואי והיה לי עוד זמן, זמן... אני מתכננת גם ללכת יום אחד או אולי אפילו יומיים לעשות קניות של כל מיני דברים אחרונים לקראת המכינה. ועוד דבר אחרון שכבר תכננתי לי הוא ללכת לכנס מיתופיה ביום חמישי ועכשיו רק נותר לי לחפש אנשים שירצו לבוא איתי. מישהו?

אולי אני סתם מבולבלת ואולי פשוט עדיין לא לגמרי קולטת ואולי פשוט מרגישה קצת שונה. בכל מקרה, אני מאמינה שיהיה רק טוב ~לוקחת נשימה עמוקה~ ועכשיו אני רק צריכה למצוא לי משהו לעשות והכל באמת יהיה טוב...