כי החיים הם לא סרט מצויר

כמה טוב שבאת הביתה - אריק איינשטיין

כמה טוב שבאת הביתה

כמה טוב לראות אותך שוב

ספר מה נשמע, ספר

ספר איך היה

ולמה לא שלחת גלויה?

כמה טוב שבאת הביתה

קצת רזה, אך מה זה חשוב

עשית חיים, עשית דברים

ראית קצת צבעים אחרים.

אך כמה שטוב אתה כאן

כמה שטוב אתה כבר כאן

כמה שזה טוב, טוב.

כמה טוב שבאת הביתה

בית זה אומר כבר הכל

היה לך חם, היה

היה לך קר

אתה עכשיו יותר מאושר

כבר יותר מאושר.

אז כמה טוב שבאת הביתה

כאילו שיצאת, יצאת רק אתמול

הכל פה נשאר אותו הדבר

אתה עכשיו יותר מבוגר

כן, יותר מבוגר.

כמה טוב שבאת הביתה

באמת, חשבת עלי

כמה טוב שבאת

שבאת הביתה

 כמה טוב שבאת אלי

כן, שבאת אלי.

ביום רביעי חזרתי הביתה מגלות ארוכה של שבועיים ויומיים(!) שבהם ביליתי לי בנגב במכינה. הזמן עבר שם כל  כך מהר שבעצם רק כשחזרתי הביתה עייפה ומרוצה, התחלתי לקלוט מה באמת קרה לי. דווקא כשחוזרים הביתה אז אפשר להבין יותר טוב כל מיני דברים שמקודם פשוט חלפו להם. ככל שסיפרתי יותר על מה שעברתי, דיברתי עם כל מיני אנשים ושמעתי מה פספסתי אז יכולתי לקלוט את התמונה השלמה של התקופה שעברה.

ההרגשה של לחזור הביתה הייתה בשבילי כמובן מיוחדת מאוד. כבר חיכיתי לרגע שבו אני אראה את כולם וכל הנסיעה הארוכה ברכבת ישבתי לי עם חיוך מרוח על הפנים (אולי גם בגלל שהיו שם הרבה חיילים חמודיםP:).

איזה כיף לחזור הביתה, לחבק שוב את הדס ודפנה חיבוק גדול ובכלל, במכינה הבנתי כמה כל עניין המגע היה חסר לי. וזה לא שבמכינה אין מגע כי יש מלא, אבל בבית זה תמיד הכי טוב.

כמובן ששאלו והתעניינו וניסיתי לספר כמה שיותר אבל מהר מאוד פשוט חזרתי להשתלב בשגרת הבית של עייפות מטרידה משולבת עם חוסר מנוחה והרבה לחץ מצד כולם. תמיד כשמתגעגעים שוכחים את כל הדברים האלה ונשארים רק עם הדברים הטובים. כל כך קיוויתי שלא יקרה שום דבר מרעיש בכמה ימים שאני כאן ובמיוחד כי זה חג וראש השנה וקיוויתי שכן תשרור סוג של אווירת משפחתיות.

ברגע שקוראים את המילים האלו כבר אפשר לנחש שזה לא מה שקרה ואני יכולה הלוסיף ולספר שמידת הצעקות ביומיים האחרונים פרצה גבולות. ההורים שלנו גידלו אותנו לעצמאות, לעמידה על שלנו ובסופו של דבר זה מתנקם בנו. במיוחד אם מדובר בי ובאחותי הגדולה. אני לא מבינה איך כל פעם אנחנו חייבות לסיים בריב, מה? אנחנו עד כדי כך שונות? זה פשוט בלתי נתפס. אני מרגישה שאני צודקת בכל הוויכוחים שלנו ובגלל זה חשוב לי לעמוד על שלי ואני מניחה שגם בשבילה זה ככה אבל כמה זמן זה עוד יימשך? ואיך זה יגמר בסופו של דבר? זה אפילו די מפחיד אותי כי אם כבר היום מריבה על נושא כל כך פעוט הסתיימה באלימות (בעיקר כלפי) אז מה יהיה שיהיו דברים עקרוניים באמת? איפה הגבול? אני לא יודעת מה לחשוב וגם אין לי מושג איך לפתור את הבעיה הזאת וזה קשה לי.

עוד 7 שעות בערך אני כבר אצא עוד פעם לשבוע ואני מרגישה שבקושי הייתי פה. כאילו החופשה הזאת הייתה רק עוד חלום. הכל עבר מהר כל כך, ברוב הזמן בכלל ישנתי ובשאר ניסיתי לבלות כמה שיותר עם הדס ודפנה. אתמול בערב עשינו הקרנה חגיגית של הסרט של החאבורה:) בבית של נועה והיה נורא מרגש. ראינו את הסרט פעמיים(הוא כמעט שעה - כבוד!) ובנוסף, הכינו לי מן אלבום עם מכתבים לכבוד "הגיוס" שלי שבו כל אחד כתב לי משהו. חזרתי הביתה באדיבות מיכל בסביבות 4 בבוקר והייתי עירנית מדי בגלל שנרדמתי אצל נועה אז החלטתי לקרוא את כל מה שכתבו לי. מאז כבר עברו כמה שעות אבל זה עדיין מעלה בי חיוך כשאני חושבת על מה שכתבו לי. האמת שגם היה די עצוב לקורא כי הייתה מן נימה של היפרדות לתמיד, שזהו, מעכשיו זה כבר לא יהיה אותו דבר ואולי זה נכון אבל זה עדיין עצוב.

היה לי גם מוזר להבין מהמכתבים האלו כמה דברים על עצמי ועל איך שתפסו אותי. הרבה כתבו לי שהם לא לגמרי מכירים אותי או שהם מרגישים שההיכרות בינינו היא חלקית בלבד וגם אני באיזשהו מקום מרגישה אותו דבר, קשה לי להיפתח וקשה לי לספר דברים אישיים סתם ככה. איכשהו גם יצא שב-5 שנים האחרונות לא מצאתי אף אחד שאני יכולה באמת לספר לו הכל על עצמי לאורך תקופה ארוכה וזה אולי הביא לכך שכל אחד מהחברים שלי מכיר רק חלקים בודדים ממי שאני. אם הראו לי שמתעניינים בי, הייתי יכולה לספר. אבל ברגע שמשהו יותר מעניין קרה, תמיד העדפתי לשים את הסיפורים שלי בצד לפחות לאותו רגע ואז הרגעים כבר עברו.

וכאן אני מגיעה למשאלה היחידה שיש לי לשנה החדשה (מעבר כמובן לכל הדברים הרגילים שגם איחלו לי אנשים אחרים), והיא שאני אמצא לעצמי את הדבר הזה שכשאני רואה אותו אצל אנשים אחרים אני נורא מקנאת והוא מה שנקרא חברות אמת (יצא לי חרוז P:).

זהו לבנתיים, ואני מבטיחה לחזור מדי פעם ולעדכן כשקורים דברים חשובים באמת.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה, עדי:)