כחלק מהרבה דברים חדשים שאני מנסה לעשות או עושה בחודש האחרון (וואו, עבר כבר חודש!) אני רוצה לנסות גם פה משהו חדש.
אחת הבעיות המרכזיות עם המכינה היא שיש כל כך הרבה דברים לעשות אבל אין זמן כמעט לשום דבר. אני מסוגלת למצוא לעצמי זמן לגשת למחשב רק כל יומיים שלושה וגם אז זה יהיה בשעות לילה מאוחרות למדי. עוד בעיה עם כל כך הרבה דברים שיש לעשות היא בעיית התיעוד. קשה לי לשמור תיעוד מסודר של כל מה שעובר עלי (ויש הרבה מאוד). לבעיה הזו מצאתי פעם פיתרון בצורת הבלוג הזה אבל בגלל הבעיה הראשונה, אני עוד פעם תקועה. ניסיתי כמה פעמים כשמצאתי זמן לעצמי (וכאמור זה לא קורה הרבה), לכתוב כל מיני מחשבות או חוויות על מחברת. אבל זה קשה, יש הרבה מאוד הסחות דעת במכינה ואין באמת רגע שאני לגמרי רק עם עצמי (אלא אם כן יש לי כוח ללכת עד לצוק או עד לאחוזת קבר של בנג'י :-q). בכל מקרה, גם הניסיון הזה לא לגמרי צלח ומה שקרה הוא שנותרתי עם הרבה מחשבות נורא מבולגנות בלי שום מקום לפרוק אותן ולסדר לי אותן קצת.
לפני כמה ימים במכינה, כשהייתי במצב לחץ די גדול, נזכרתי בשיר שכתבתי פעם אבל לא זכרתי את המילים המדויקות שלו אלא רק את הנימה שלו שנורא התאימה למצב שבו הייתי ובו ראיתי עוד אנשים נוספים מהמכינה נמצאים. הלילה חזרתי הביתה אחרי הרפתקאות רבות שכללו את פסטיבל הקהל ואת פסטיבל אייקון (אולי אני אצליח גם ללכת לפסטיבל הסרטים בחיפה - איזה כיף זה חג סוכות!) וישר בדקתי את המילים של השיר. פעם לא כל כך אהבתי את השיר, הוא לא ייצג בשבילי שום דבר חשוב או משמעותי בחיים שלי והוא נכתב בהשראה מאוד מסוימת ורגעית. היום לעומת זאת, כשהסתכלתי עליו וקראתי אותו כמה פעמים גיליתי שאני מאוד מתחברת אליו ומאוד מזדהה ובהחלט הייתה אמירה עצמית של 'איזה כיף שאני כתבתי את זה'. אולי האמירה הזאת נתנה לי אומץ מסוים כי החלטתי בצעד חריג וחסר תקדים לפרסם פה את השיר הזה. אני כמובן מזהירה מראש שהשיר לא מתיימר להגיע לשום רמה של משוררים דגולים או אפילו לרמה של אנשים שמתעסקים הרבה בכתיבת שירה, אלא הוא סתם שיר אסוציאטיבי ונחמד שנכתב על ידי ילדה.
חורף – 21/02/07
הוילון סוגר על החלון
אנשים עוברים לידו בשאון
אך בצדדים האור עוטף את הקירות
הם שוכחים שהאור עוזר לראות
הכול עובר, מסחרר, כמו הרוח בחוץ
אנשים שוכחים לעצור ממשיכים לרוץ
המחר נראה מעורפל מתמיד
רצים לעבר זמן לא ידוע- לעתיד
עוד יבוא יום-כך אימא אומרת
שבו נוכל לצחוק על הכול
אבל בינתיים כל יום זה אחרת
ולאף אחד אין אומץ לשאול
כל אחד רוצה אהבה, נחמה
נוגע-לא-נוגע כמעט בלי כוונה
רוצה אהבה שתעטוף מכל הכיוונים
אך לא מצליח את האהבה להפנים
עוד יבוא יום-כך אימא אומרת
שבו נוכל לצחוק על הכול
אבל בינתיים כל יום זה אחרת
ולאף אחד אין אומץ לשאול
חג שמח לכולם!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האינדיאנית