כי החיים הם לא סרט מצויר

שלווה שכזאת נפלה עלי.

לא משנה מה מפילים עלי, ומפילים עלי די הרבה דברים שבכל מצב אחר הייתי לוקחת אותם די קשה, אבל אני פשוט מביטה אל הכל במן שלווה תמוהה למדי וממשיכה הלאה.

אולי זאת סוג של אדישות אבל זה דווקא מוצא חן בעיני, זה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים וקלים לעיבוד. פשוט לחיות בלי יותר מדי בלאגנים וזיבולי שכל כמו שאני עושה בדרך כלל.

אפילו כל מיני גילויים מרעישים שגיליתי על עצמי בשבוע האחרון לא מצליחים לזעזע את עולמי ואני נשארת בשלי ואולי אני עדיין בהכחשה אבל לא נורא..

עכשיו אני בבית לכבוד/בגלל/בזכות יום הזיכרון ויום העצמאות. ממש התגעגעתי הביתה והשנה אני שמחה יותר מאי פעם שיש לנו מדינה! אוף, זה נשמע ממש אגואיסטי וזה לא רק בגלל שאני בבית, השנה עברתי כל כך הרבה טרנספורמציות מחשבתיות ככה שהפכתי להיות מן פטריוטית גאה וזה נחמד. אני אוהבת את המדינה שלי! וזה משמח אותי לדעת את זה.

אולי הייתי יותר מדי שמחה ביום שחלף אבל לא יכולתי לעצור את עצמי מלשמוח (אם אני כבר שמחה אז אני לא אכריח את עצמי בכח לבכות). אולי זה גם כי כבר בכיתי מלא במוצאי שבת כשראינו את הסרט שנועה הביאה לנו לראות במכינה. הסרט היה על חייל שנהרג שהיה חבר של בת-דוד שלה ונועה אמרה שהיא החליפה איתו מילים בערך פעמיים וגם אז הוא היה שיכור. ההיכרות הרבה לא הפריעה לה לפרוץ בבכי מולנו כשהיא סיפרה את הסיפור אבל היום אני כבר לא שופטת רגשות של אנשים למרות שממש היה בא לי. אז חשבתי לעצמי למה לה מותר לבכות בגלל שמישהו שהיא בקושי הכירה מת, ולי אסור עכשיו לבכות בגלל שהחברה הכי טובה שלי במשך שנה וחצי נהרגה. אז פשוט הרשיתי לעצמי ויצאתי החוצה ובכיתי כמו שלא האמנתי על עצמי אפילו.

בכל מקרה, יום הזיכרון הזה עבר עלי במעטה הזה של השלווה וזה עבד לא רע בכלל. בערב הלכתי לטקס בבצפר נופים (כמו בכל שנה) ששם גם הדס ודפנה הופיעו והוא היה ממש מרשים (כמו בכל שנה). היום בבוקר הלכתי לבית בירם ופגשתי את מרקוס אז החלטתי להיות העוזרת שלה כי היא הייתה בתפקיד של צלמת מטעם דובר צה"ל. אז מה שעשינו כל הטקס היה להסתובב ליד השורות של מי שעמד ולצלם או במקרה שלי פשוט לעמוד ולהחזיק דברים אקראיים כמו פלש ועדשות למיניהן. היה ממש כיף כי יכולתי לראות את כולם ממש מקרוב וגם הטקס עבר לי ככה ממש מהר. אח"כ הייתה הסתובבות כולל פגישה עם כל מיני אנשים/מורים לשעבר (שהם כמובן לא נכנסים לקטגוריה של אנשים), אלי נתן לי חוברת שירים שהוא כתב ואפילו התחלתי לעיין בה ובסוף גם הלכתי לבית של הסבים של מרקוס וצפינו מכל מיני זוויות בריאלי-גן. אסף התקשר אלי באיזשהו שלב ורצה קצת לשמוע חוויות וממש רציתי להיפגש איתו אבל גם רציתי לרדת ולהיות בצפירה בבית הקברות. בסופו של דבר הרצון השני ניצח. ירדתי ברכבי למטה והגעתי בזמן לצפירה (לא כמו כל מיני אנשים אחרים שהיו שם). זאת פשוט ההרגשה הנכונה ביותר בשבילי בכל יום זיכרון להיות שם. משום מה זה עושה לי טוב וזה אולי גם קשור לאווירת השלווה שלי, לעמוד ולשמוע את הצפירה ולראות את העננים (תמיד יש עננים) שטים מעלי ולשמוע את הציפורים ברקע שלא עוצרות גם בצפירה ולראות אותן עפות בין שיחי ההרדוף הענקיים שצומחים שם. בסוף יצאנו משם ואפילו הזמינו אותי לארוחת צהריים ואז חזרתי הביתה במטרה לעשות את הטוויסט המטורף שעושים כל שנה בין יום הזיכרון ליום העצמאות.

ועוד כמה שעות זה כבר יום חדש, אווירה חדשה, לפגוש אנשים, לשמוח, כי יש לנו מדינה!!

בהתחלה אני כנראה אקח את הדס ודפנה לראות זיקוקים כי עכשיו גם אמא וגם ענת עדיין בחו"ל ואני מתגעגעת אליהן אבל בגלל זה אני גם צריכה לשמש כמו הורה בחלק מהפעמים כמו היום.

אני מקווה שאח"כ נצליח להיפגש כל מיני חאבוריסטיות כי בכל זאת צריך לשמוח, יש לנו מדינה!!

יהיה מגניב! תהיה שלווה! יהיה שלום!

ולסיום, שיר שהוא גם שליו וגם מתאים להרגשת ההורה שבי:

My Own Home - The Jungle Book

My own home, my own home
My own home, my own home

Father's hunting in the forest
Mother's cooking in the home
I must go to fetch the water
'Til the day that I'm grown
'Til I'm grown, 'til I'm grown
I must go to fetch the water
'Til the day that I'm grown

Then I will have a handsome husband
And a daughter of my own
And I'll send her to fetch the water
I'll be cooking in the home
Then I'll send her to fetch the water
I'll be cooking in the home