כי החיים הם לא סרט מצויר

פשוט מה שקרה זה שהתחלתי להיכנס יותר מדי חזק לכל הקטע של משחקי מבוגרים.

זה פשוט לא מתאים לי כל הקטע הזה, הייתי מעדיפה לחיות בעוד כמה שנים של תמימות אם אפשר כי באיזשהו מקום זאת התעסקות גדולה מדי בשביל המוח הקטן שלי.

אני מעדיפה שהמוח שלי יתעסק עדיין בחלומות ואם אמרתי אתמול שיש דברים שמשום מה לא חלמתי עליהם, אז אולי בגלל שאמרתי את זה או אולי בגלל שבכיתי על זה (אוף, אני בוכה כבר שבוע בגלל כל שטות וזה אפילו לא שטות), הלילה חלמתי עליו חלום שבו פשוט הכל היה כרגיל. זה מה שאני רוצה, שהכל פשוט יהיה כמו שהיה עד עכשיו, למה להרוס את זה, למה הייתי חייבת להרוס את זה, למה זה היה חייב לההרס?

אני עכשיו חושבת על כל כך הרבה דברים אחרים שיכולתי להגיד אבל משום מה הכל נראה לי אבוד. למה אני תמיד מפחדת להילחם על מה שבאמת חשוב לי? התשובה היחידה שעולה לי זה כי לאחרונה אני רק מאכזבת אחרים עם העובדה שיש לי עקרונות ואני נלחמת עליהם. זה די מפחיד להישאר בלי עקרונות ואני לא מתכוונת לוותר. אבל בכל זאת, מה קורה כשעקרונות מתנגשים באהבה?

זה לא בסדר. אני מרגישה רע. אני רוצה עוד קצת חופש, קצת זמן לעצמי ואין לי את זה בכלל. היום כבר חוזרים למכינה והחל מיום ראשון עד שישי הבא אנחנו תקועים אחד בתוך השני כל הזמן וזה הרבה יותר מדי. אני אנסה לנצל את הזמן הזה לנוח כמה שיותר כי חוץ מזה אין לי זמן. אני אשתגע!