כי החיים הם לא סרט מצויר

אז עוד בערך 4 שעות אנחנו עולים על הבמה ומבצעים את טקס הסיום שלנו בפני ההורים הנרגשים שבאים ברגעים אלו ממש מכל קצווי הארץ.

ואם ההורים נרגשים, אני רק יכולה לתאר לעצמי אילו עוצמות התרגשות יהיו על הבמה. זה באמת מרגש לסיים ואחרי יומיים וחצי של חזרות אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כל הזמן עולים בפלשבקים כל מיני זכרונות מהשנה החולפת והיום, יום שישי ה-13 מזכיר תאריך אחר מלפני שנה שגם הוא היה יום שישי ה-13 (טוב, לפני 11 חודשים) שבו נפגשנו כאן במדרשה, צעירים ותמימים ומלאי חששות (כך הסתבר לי) ומאז הפכנו לקבוצה.

אז הייתה קבלת השבת הראשונה שלנו על הצוק והיום תהייה קבלת השבת האחרונה שלנו. קיבלנו הוראות עלומות שאמרו להביא מתנה צנועה כלשהי לא למישהו מסוים. וכשהגענו, התברר שאנחנו משחקים משחק מתנות מגניב. היום אנחנו הולכים לשחזר אותו עם מתנות אחרות.

יותר מדי סגירות מעגל שזה פשוט מטורף. ככה אפשר לראות ממש בבירור איך השתנינו וכמה השתנינו וזה טוב. התבגרנו. ועדיין נשארנו ילדים (לראייה, הטקס סיום).

ממש עצוב להיפרד מהכל.

בגלל שההורים שלי באים ביום, עסקתי אתמול כמה שעות (כל זמן שלא היו חזרות) באריזה של החדר שלי. זה לא היה קל. בסך הכל אין לי בו יותר מדי דברים. אבל להכניס הכל לארגזים בהחלט לא עושה טוב במיוחד. עכשיו אני מחכה שהחדר יתרוקן וכל הדברים יעלו על האוטו כדי לראות את התוצאה הסופית של ריקון החדר. אני יודעת כבר כמה יהיה קשה לצבוע אותו בחזרה ללבן.

ולמרות שהיה מן ההגיון שאם ההורים באים אז כבר נחזור איתם וזהו, לא ככה קורה. ההורים יחזרו כלעומת שבאו ואנחנו נישאר בריקנות חדרינו למשך עוד שבוע של פרידות. זה אולי הדבר הכי חשוב שהמדריכים שלנו יכלו להתעקש עליו, העוד שבוע הזה אחרי שבאמת הכל נגמר. כי רק אחרי שמסיימים הכל, פתאום נזכרים בעוד כמה סגירות מעגל שצריך לעשות, בעוד כמה אנשים שרציתי להגיד להם משהו ולא הספקתי ובעוד ביקור בצוק שרציתי לעשות. ובדיוק בשביל זה נוצר השבוע הבא שלנו ואני מקווה שאני אצליח לגמור אותו ואת השנה בצורה הטובה ביותר בשבילי (מה שלא תהיה).

עכשיו הולכים לעשות את הצילום הקבוצתי (איך לא) בצוק ואז עוד קצת חזרות והטקס - היום עוד ארוך..

אז שיהיה שבוע סיום רגוע (עד כמה שאפשר)

עדי:)