כי החיים הם לא סרט מצויר

אז למרות הבקשה להמשיך לכתוב ולמרות הרצון שלי לספר, איכשהו משהו כנראה לא ממש הצליח לגרום לי להתיישב ליד הבלוג ולכתוב משהו באמת בעל משמעות.

ופתאום לפני יומיים סוף סוף קרה לי משהו מספיק משמעותי כדי שאני אגיע למסקנה שממש בא לי לכתוב עליו ולפרוק קצת מכל הבלאגן הזה שכרגיל מתיישב אצלי עמוק עמוק בתוך הראש.

תמיד אחרי שאני מתחילה לחשוב על זה ממש לעומק, ואני נזכרת בכל מה שקרה, אני אומרת לעצמי שזה בכלל לא איזה משהו נורא וזה בעצם די סתם שטויות אבל אז אני אומרת לעצמי שאם זה כל כך מציק לי אז זה כנראה לא סתם שטויות. והמסקנה שבסופו של דבר הגעתי אליה היא שרוב מה שמציק לי זה שטויות אבל ככה אני וטוב לי או רע לי בדיוק כמו שזה אז אין לי שום סיבה לנסות להשתנות.

לפני יומיים קלטתי שבחודש הבא אני הולכת להיות די בודדה וזה הולך להיות החודש האחרון לפני שאני מתגייסת.. זה לא נשמע כיף, לפחות לא לי.

בעקבות המצב הנואש הזה התחלתי להתנהג קצת מוזר, קצת הרחקתי ממני אנשים וקצת קירבתי את עצמי הרבה יותר מדי עד כדי הצקה, לאנשים אחרים. איפשהו האיזון נשבר ופחדתי לאבד את מה שהיה עד עכשיו שהיה נחמד למדי (הרבה חופש, סרטים וגם קצת טיולים). התנהגתי בטמטום והאשמתי אחרים בבעיות שהיו לי איתם. רק למזלי, הצלחתי להקיף את עצמי באנשים טובים ככה שפחות או יותר הגנו עלי מפני עצמי.

כנראה שבגלל שהיה יותר מדי עומס על המוח שלי בשלב מסוים ובגלל שגם הרגשתי שהכל ממילא קצת אבוד, פרקתי מעצמי בשלב המסוים הזה משהו שעמד לי על הלב כבר די הרבה זמן. ידעתי שבלי זה אני לא באמת אהיה שקטה ואמנם הצליחו להרגיע אותי עד מאוד אבל זה עדיין היה די מציק.

בעצם המעשה הזה די נפרצו כל הגבולות. כבר לא היה כל כך אכפת לי ועשיתי רק מה שהיה לי טוב (משהו שמאוד לא אופייני לי). הבעתי סקרנות כמו שבדרך כלל אני לא עושה ובסופו של דבר ההכחשה שלי הייתה כמעט מושלמת..

אבל אז היה שלב מסוים שבו קרסתי. הגעתי למיטה שלי ולא זזתי ממנה במשך למעלה מ-12 שעות. לא דיברתי עם אף אחד בבית ודי התרגזתי על כולם ורציתי שיעזבו אותי בשקט. רציתי שהחיים האלה יעזבו אותי בשקט. בנוסף גם לא אכלתי יותר מדי - שתי ארוחות צהריים ביומיים וחצי זה בהחלט לא הרבה. אבל גם לזה יש יתרונות, משקליים בעיקר.

למחרת (זה היה אתמול אם חושבים על זה) קמתי מוקדם ונסעתי באוטובוס למרכזית ואח"כ הלכתי לים. הגלים היו יפים כרגיל אבל היה חם מדי אז בסופו של דבר חזרתי הביתה עם מסקנה שלים צריך לבוא בערב. אבל למרות הכל זה כנראה הספיק לי כי נרגעתי. ראיתי קצת טלויזיה ופניתי לאחר כמה ימים של חוסר מעש טוטאלי, לסדר את החדר שלי. בהתחלה זה עבד די טוב אבל עכשיו נתקעתי כי פשוט מרוב שרציתי לעשות סדר בלגנתי יותר מדי.

אז במקום להמשיך, פניתי לידידי תמיד לעת צרה - הבלוג. כי כתיבה תמיד עוזרת לי להרגע וזה בדוק. מה שעוד היה טוב בסדר שעשיתי היה שמצאתי שני שירים שכתבתי בכל מיני מחברות ושדי שכחתי מקיומם. היה די כיף להיזכר..

באיזשהו מקום המשבר הזה כבר עבר (ובגלל זה הוא נקרא רק משברון) אבל אני מפחדת שהוא איכשהו עוד יחזור אבל כנראה שלא נותר לי הרבה מה לעשות חוץ מלקוות שיהיה טוב ולחייך הרבה כמובן..

יום טוב לכולם!

עדי:)