כי החיים הם לא סרט מצויר

אנשים (ובכללם גם אני), לא אוהבים לראות את החברים שלהם כשרע להם.

בדרך כלל זה מעמיד אותם במן מצב של חוסר אונים וקצת קשה לפעמים לדעת איך בדיוק להתמודד עם אותו בן אדם, מה להגיד לו, איך לגרום לו לראות את האור שבקצה המנהרה. שאם לא ידעתם, הוא תמיד קיים!

אחרי שאני נותרתי בין הבודדים שעדיין לא התחיילו, אני נוטה לשמוע הרבה סיפורי אימה על המקום הזה שנקרא צבא. מסתבר שבמקום להעלות לכולם את המורל והפטריוטיות, הוא עושה בדיוק ההיפך וגורם לאנשים לשנוא את היום שבו הם לקו באי-שפיות זמנית והלכו לבקו"ם. מסתבר שלהרבה אנשים לא כל כך טוב בצבא, אם זה בטירונות שיכולה להיות קוץ בתחת אחד גדול במיוחד לחננות מסוגי או בסדיר ששם יש הרבה מפקדים מזלזלים, אנשים שונים שיכולים לעלות על העצבים במיוחד אם הם באים מרקע שונה משלך, חשיבות יתרה לפז"מ וגם סתם התנאים.

טוב, לזה כבר איכשהו התרגלתי וכנראה שככה עדיף בהתחשב בעובדה שעוד 6 ימים אני גם מתגייסת. אבל לאחרונה הצליחו לבלבל אותי מחדש אחרי כל מיני שיחות עם אנשים מהצבא. בכל שיחה שכזו הבעתי את חששותי לגבי גיוסי הקרב ותמיד קיבלתי את התחושה כאילו מנחמים אותי על זה שיהיה גרוע אבל לא נורא כי כולם עוברים את זה.

אוף, אני לא רוצה להתגייס בגישה הזו, עד לפני כמה ימים עדיין הייתי בגישה של הכל זה בעצם הרפתקה אחת גדולה ועכשיו מכל מקום אני שומעת רק ניחומים ובקשות להיות חזקה. ולא משנה כמה פעמים אני אומרת להם שאני חזקה ושאני לא כזאת שברירית וחלשה ושאני די בטוחה שאני אוכל להתמודד, הם כולם משוכנעים שאני מקרה אבוד ואיכשהו זה מתחיל לחלחל גם קצת אלי, אני גם קצת מרגישה אבודה בין מה שאומרים לי לבין מה שאני מרגישה לבין מה שאני רוצה להרגיש ובנוסף יש את הצבא הזה שרק הולך ומתקרב כמו קירות שנסגרים עלי ואני בסך הכל רוצה שיהיה טוב, שלכולם יהיה טוב.

אבל פה מגיע המילכוד, לי יהיה טוב רק אם לכל השאר גם יהיה טוב, ואני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. אני גם חוששת שכל עוד אני אספר להם כמה טוב לי (בתקווה שכך יהיה), זה באיזשהו מקום יעשה אותם יותר אומללים. כמובן שהם ישמחו בחלקי כמו שחברים טובים אמורים לעשות, אבל אני יודעת שהמירמור לא יאחר להגיע וזה בטוח לא יהפוך אותם למאושרים. הדבר היחיד שייתן להם קצת כח זה לשמוע ממני שקשה לי כי ככה הם ידעו שהעולם ממשיך להתנהל כמו שצריך ושיש סדר וצדק בעולם - כולם סובלים באותה מידה. זה ייתן להם כח כי פתאום יהיה מישהו חלש שהם יצטרכו לעזור לו, מישהו שלמענו הם יאלצו לעטות מסיכה שמחה יותר מכרגיל וככל שהם יעטו אותה ליותר זמן, הם יידבקו לתדמית הזאת ביתר קלות.

אז זה בעצם מעגל די אכזרי - אם לי טוב, להם רע ואז כבר לא טוב לי. ואם לי רע, המצב שלהם יכול רק להשתפר.

כנראה שהפיתרון האידיאלי (או שבעצם הוא לא כזה אידיאלי) הוא להסתיר את העובדה שטוב לי. זה לא יהיה קל ובטח שלא כיף שאין עם מי לחלוק את כל הדברים הטובים אבל אין ברירה וזה לא כזה נורא, כנראה שכלפי חוץ תמיד נועדתי להישאר הילדה הקטנה והבכיינית ואיך לא? אפילו עכשיו אני בוכה ואפילו אין לי מושג למה, הרי אמור להיות לי טוב...

בתקווה שלכל העולם יהיה רק טוב,

לילה טוב,

עדי:)