כי החיים הם לא סרט מצויר

אז מה אם זה השאלון של לפני שבועיים - קצת נוסטלגיה

יותר משמח: לגלות שאחד מאלה שלדעתך הכי יפים או שסלב עם יופי ממוצע היה רוצה לצאת איתך?

יש לי קצת בעיה עם סלבים, אפילו אלה הקטנים והמקומיים. הבעיה המרכזית היא שהם יותר מדי מוכרים (סלב או לא סלב?).

הבעיה היא שעל השניה הראשונה כולם יודעים שאנחנו ביחד. אין אפשרות לטיפה פרטיות. בהתחלה זה יכול להיות נחמד אבל אחרי כמה זמן זה יכול ממש להטריד וזה סתם חבל.

הבעיה השניה זה שבדרך כלל כל האנשים היפים הם גם סוג של סלבים. אז הטריק הוא למצוא את המישהו הזה שהוא מאלה שלדעתי (ולפעמים זה יכול להיות רק לדעתי בלבד) הכי יפים ואז אני מסודרת..

יותר עצוב: שחבר שלך שאת דלוקה עליו נפרד ממך או להכשל במשהו מאוד חשוב כמו בגרות למשל?

לא הייתי מכניסה אף אחד מהדברים האלה לקטגוריה של עצוב אלא יותר מתאים להם להיות בקטגוריה של מפחיד.

כן, מפחיד אותי להיכשל בדברים שאני עושה ואני די נכנסת לדיכאון מזה ונראה לי שגם קשר הוא סוג של משהו חשוב שאני עושה ואם נפרדים ממני אז זה סוג של כישלון.

אולי אני פשוט צריכה לחוות פעם פרידה שנגמרת בטוב ואז נדבר..

יותר מצחיק: ההערות של סיימון באמריקן איידול או לראות שלומיאל נדפק בקיר בבהלה עם פה פעור ומתגלגל אחורה עם תחתונים מוגבהים?

ללא ספק ההערות של סיימון.

אולי בגלל שלאחרונה העובדה שאני רואה טלויזיה מצחיקה לא משנה מה אני רואה כי אני רואה מש מעט ואני מנסה שזה יהיה כמה שיותר כיף. אז כמובן שאני חייבת לשבת במשך שעה בסוף שבוע היקר שלי יחד עם אמא שלי (הצופה האדוקה באמריקן איידול ובטלויזיה בכלל) ועם הדס ו/או דפנה ולצחוק על כל מיני אמריקאים שחשובים שהם יודעים לשיר.

יותר כואב: לדפוק את האצבע הקטנה ברגל ברגל השולחן או עצירות וכאבי בטן של שבוע?

נא לא לדבר איתי על כאבי בטן!

בתור אחת שחווה כאבי בטן יחסית חזקים פעם בחודש, אני יכולה לציין שכל כאב בגפיים ולא משנה כמה חזק הוא יהיה, לא משתווה לשום כאב בטן שבעולם.

לא לקחתי תרופות גם כשהייתי עם 39 מעלות חום כי לא באמת הרגשתי שאני צריכה אבל ברגע שיש לי כאבי בטן אני פשוט מפסיקה לתפקד. ותודה למי שהמציא את משכחי הכאבים..

יותר מביך: לפלוט בציבור משהו בכוונה ברורה לחלוטין להצחיק ואף אחד לא צוחק או שמשהו מעיר לך על חננה דבוקה על האף?

נראה לי ששניהם לא יותר מדי מביכים.

יכול להיות שאני לא אחת שמובכת יותר מדי בקלות וזה טוב.

אני כבר רגילה שאף אחד לא צוחק מהבדיחות שלי וגם אחרי שאוכלים שנה שלמה בחדר אוכל משותף כבר פשוט לא מתרגשים מכל מיני הערות על מצב ניקיון הפנים..

יותר מרגיז: שמישהי מעירה לך על פריט בחיצוניות שלך שאצלה מושלם או שטיפוס שכולם דורכים עליו יורד עלייך בלי בושה?

שני הדברים האלו ללא ספק מרגיזים.

הדבר הראשון קרה לי כמה פעמים והכי מרגיז זה דווקא כשמעירים לי על משהו שלא מושלם אצל השני והוא סתם רוצה להעיר לי כדי להוריד אותי.

הדבר השני קרה לי ממש מזמן אבל לא נראה לי שהוא הולך לקרות יותר כי אני לא אתן לזה לקרות.

יותר טיפשי: לכתוב משהו ארוך במחשב ובסוף לגלות שעד עכשיו לא כתבת כלום או שאת מסיימת לכתוב פוסט לסגור את החלון בלי ללחוץ "שמור"?

זה הכי מרפי בעולם שדווקא הפוסטים הכי מושקעים והכי חושפניים והכי הכי הם אלו שלא נשמרים משום מה.

ואולי זה סוג של בכוונה כי בתת מודע שלי לא באמת רציתי שהם יעלו כאן בבלוג ואולי אני סתם מחרטטת שטויות ב-1 בלילה.

אני תמיד מסתכלת במסך אז בבעיה הראשונה אף פעם לא נתקלתי אבל השניה תקפה אותי לאחרונה ובגלל זה ההפסקה הארוכה מאז הפעם הקודמת.

יותר מזעזע: לראות כלב מרוסק בכביש או לראות איש חסר כף יד אחת?

הכלב הרבה יותר מזעזע.

המילה מרוסק כנראה מסבירה את זה הכי טוב.

זה הרבה פחות טבעי וזה במיוחד מזעזע כשאני נוהגת ואז אני גם מכריחה את עצמי להסתכל כדי לא לעשות תאונה.

יותר מפחיד: להתעוור או לאבד רגליים?

אם החלפתי בין העצוב למפחיד בשאלה השניה אז אני אבצע החלפה מלאה.

נראה לי שאני אהיה הרבה יותר עצובה אם אני אאבד את הרגליים שלי. יש לי תחושה שעם עיוורון אני אוכל להסתדר בכוחות עצמי איכשהו כי ממילא אני מוגבלת בראייה שלי. אבל להיות חסרת יכולת תנועה ועצמאות זה ממש בעייתי ואין לי מושג אם אני אצליח להתמודד עם זה אז כנראה שכדאי שאני לא אבדוק אף אחד משני אלה.

יותר אמיץ: לקפוץ באנג’י או לבקש סליחה מחברה שרבת איתה משך שנה שלמה?

לקפוץ באנג'י.

למרות שאם אי פעם אני אקפוץ וזה כנראה אף פעם לא יקרה, אני אולי אשנה את התשובה שלי.

הסיבה היא פשוטה וזה רק בגלל שעם לבקש סליחה, שזה גם מפחיד מאוד, כבר התמודדתי וראיתי שזה אפשרי. גיליתי שאני יכולה להיות אמיצה בנושא הזה. אבל עם קפיצות באנג'י או כל סוג ספורט שכזה עדיין לא הצלחתי להתמודד כמו שצריך ואני לא לגמרי מצטערת על זה אבל זה עדיין נחשב בשבילי אומץ גדול.