כי החיים הם לא סרט מצויר

אחרי 5 חודשים במכינה כשלפנינו עוד 5 חודשים, עצרנו ליומיים מהחיים שלנו כדי לעשות התבוננות והפעם על עצמינו. עזבנו את המכינה ונסענו במשך חצי שעה עד שהגענו לקיבוץ אשלים לכפר הסטודנטים עדיאל ושם סחבנו את כל החפצים שלנו לעבר אוהל בדואי עגול.

אני חייבת לציין שההתבוננות הייתה מושקעת ביותר וכמו כל דבר במכינה, הייתה וועדה שהייתה אחראית עליה והפעם דובר בוועדת אורחות חיים. אפשר היה לראות שהושקעה הרבה מחשבה במה שהכי חשוב לקבוצה לדבר עליו ובניסיון לא להשרות אווירה דכאונית מדי על כולם עם הצפת כל הבעיות של הקבוצה שזה בסופו של דבר הייתה המטרה.

כבר שנכנסנו, קיבלנו כרטיסים לסרט "מחזור ו'=זהב" וכל משבצת בלו"ז הייתה בסגנון אחר: סרט ילדים - שיחקנו טוויסטר עם השלכות על המצב שלנו במכינה, דרמה - הביאו לנו עובד סוציאלי שעזר לנו לחשוב על מה הכי מפריע לנו, דוקומנטרי - המדריכים שלנו באו וסיפרו על איך הם תופסים את התפקיד שלהם, קומדיה - ערב תרבות "של מי הקבוצה הזאת בכלל", סרט אסונות - לילה באוהל מתפרק באמצע סופת חורף, סרט נעורים - המשבצת המגניבה של טלי על הקשר העצוב בין פופולריות לאפשרויות להתפתחות מקצועית בקבוצה, קומדיה רומנטית - שיחת קבוצה בקבוצות קטנות על מה הכי מפריע לנו כאשר בסוף גם הייתה מסקנה ואמירה להשתפר, ואימה - משבצת שבה ניסינו לשנות את הלו"ז השנתי הצפוף עד מאוד ללא הצלחה.

מבחינתי היה ממש חשוב לקיים את ההתבוננות הזאת כי למדתי המון על עצמי וגם בפעם הראשונה גיליתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני וכמו שהרגשתי כל החיים שלי שאני לא מסוגלת תמיד להתבטא באופן מלא כי אני חושבת הרבה פעמים בצורה לא קונוונציונלית ויצא לי הרבה פעמים שלא משנה מה אמרתי, פשוט ביטלו אותי על הסף בלי לחשוב בכלל על מה שאמרתי. קיבלתי אמירה דומה לזו ממישהו שלא ציפיתי ממנו להיפתח ככה וזה ממש ריגש אותי.

בסוף ההתבוננות שמענו את השיר מי שמביט וניתחנו אותו בתור שיר שלילי שלא צריך לנהוג לפיו כי ככה אין חיים תקינים ורק משתמשים בתוויות מצד אחד, כלומר צריך לחקור יותר על מי שסביבינו ומצד שני צריך לחשוף יותר מעצמינו ולא לפחד להביט לאנשים בפנים גם אם זה לא תמיד הכי נעים.

היום אני כבר אחזור הביתה עד הלילה וזה אומר סוף שבוע ארוך (ומלא מחשבות על קבוצתיות)!!

מי שמביט - הכבש השישה עשר

אם סתיו תדע שמה שעשיתי עכשיו הוא להיכנס לכאן ולהתחיל לכתוב במקום ללכת לישון אז היא בטח תרצח אותי או שסתם תצחק עלי קצת אבל לא נורא, כי אני עדיין ממש אוהבת אותה אז זה בסדר..

כבר מיום רביעי ובעצם כבר מיום שבת שעבר אם חושבים על זה, רציתי פתאום להיכנס לכאן ולשפוך כל מה שעובר עלי. אז במכינה אין זמן או שאין מחשב פנוי וכשכבר באתי הביתה אז לא היה לי כוח (בעיקר נפשי) לשבת מול המחשב ולחפור ודווקא בסוף שבוע הזה שקרו בו כל כך הרבה דברים שיש סיבה לשמר את הזיכרון שלהם, כמו הרבה דברים השנה שפשוט הולכים לאיבוד כי אני לא מתעדת אותם וזה ממש חבל. אבל בגלל שעכשיו דיברתי עם סתיו על בלוגים ופתאום נזכרתי שרציתי לכתוב וכבר נכנסתי לאינטרנט אז פשוט פתחתי פה את הבלוג והחלטתי קצת לתת לעצמי לשפוך ואולי אפילו יצא מזה משהו..

אז הכי טוב במקרים באלה זה להתחיל מהסוף כי ככה לפחות יש נקודה ברורה ואפשר ללכת אחורה כמה שרוצים עד שנמאס ואז אני אלך לישון (ושזה לא יהיה מאוחר מדי כי יש לי זימון על הבוקר). אז עכשיו סיימתי לדבר עם סתיו שהיא עכשיו כבר במכינה. היה כיף לשמוע ממנה כמו תמיד, היא תמיד עושה לי שמח ונחמד לדעת שיש אנשים כמוה בעולם.

יותר מוקדם הערב, נסעתי עם דפנה לגראנד קניון בשביל שאני אצטלם תמונת פספורט כי ככה הזימון שלי ביקש. הייתה לי הרפתקה לא פשוטה בכלל בחניה של הגראנד קניון אבל בסופו של דבר הצלחתי להגיע הביתה בשלום ואפילו בזמן לפרק של הישרדוץ הישראלי שהיה גרוע כרגיל. זה בהחלט לא קל ואפילו מפחיד לנהוג כשיש לי הזדמנות בערך רק פעם בחודש ואז אני בכלל מפתחת עוד פחדים לעניין ומשתדלת לנהוג כמה שפחות ובמיוחד בלילה. אולי מתישהו אחרי הצבא או משהו כזה, אני אדע לנהוג נורמלי ואולי אפילו לחנות בצורה נורמלית כי כרגע אני חונה בצורה פשוט זוועתית (יהיה טוב)..

היום בצהריים באה אלי רונה(?!) כבר חצי שנה לא דיברתי איתה אז זה בהחלט היה מוזר אם כי משמח מאוד שהיא התקשרה ביום רביעי והציעה שניפגש. אני יודעת שאני לא הייתי עושה דבר כזה, גם ככה אין לי זמן לפגוש את הקצת אנשים שאני כן שומרת איתם על קשר אז גם לנסות להיפגש עם אנשים שהקשר שלי איתם התרופף, זה עוד יותר בעייתי. אז אחרי ששמחתי שהיא התקשרה, קבענו להיפגש והיא באה אלי ועידכנו אחת את השניה בכל הדברים החשובים באמת והיה משעשע למדי וזה בהחלט עשה לי טוב בלב - מן נוסטלגיה לכיתה י"ב או אפילו לי"א שהיינו יושבות אצלי בחדר ומדברות על בנים ובנות מהכיתה שלי, זאת בהחלט הייתה תקופה טובה (אפילו יותר מעכשיו) ואני ממש מתגעגעת לכל מה שקשור אליה ואפילו לריבים שהיו לי עם רונה שאולי בגללם גם היה לי קל יותר לנתק איתה את הקשר.

בזמן שרונה הייתה אצלי, מור התקשר מהטירונות שלו שהשבוע הוא סוגר וסיפר הרבה חוויות לי ולרונה ששיתפה אותנו עם "ניסיונה העשיר" עם הצבא. אני באמת מקווה שמור שורד שם כי כמו שהוא מעיד על עצמו ש"אם הייתי עכשיו משחק הישרדות, בטוח הייתי מנצח או לפחות מגיע לשניים האחרונים ולא הייתי זוכה כי כולם היו שונאים אותי.." ככה זה מור השורד האולטימטיבי, גם על חשבון אחרים. אבל אני יודעת שהוא גם חבר אמיתי כי אני יודעת שלא משנה מה, הוא תמיד יעמוד שם לצידי ויעזור לי כמה שהוא יכול ואני יכולה לסמוך עליו בעניים עצומות (כי עכשיו הוא טוחן שמירות אז אני לא צריכה :q). וזהו, עכשיו גם מור מגוייס ואולי אני אפילו אוכל להיות בטקס השבעה שלו אם אני אחזור ביום חמישי ואשאר עד שישי כמו שאולי מסתמן שיקרה. אני פשוט תמיד צריכה לקוות שיהיה טוב..

וגם לנועה יש טקס השבעה ביום רביעי שהפלא ופלא, הוא יתקיים ברחבת הקבר של בן-גוריון. כלומר, 2 דקות הליכה מהחדר שלי. הבעיה היחידה היא שביום רביעי אחרי הצהריים, אני בירוחם. אבל כמו בפיסקה הקודמת, אני פשוט תמיד צריכה לקוות שיהיה טוב..

אתמול טל באה אלי וגם דיברנו הרבה זמן עד שהיא הלכה ליעל למרקוס ולי לא היה כח אז לא הלכתי. היא סיפרה הרבה חוויות מהקורס שאני בכלל לא אמורה לדעת עליו שום דבר כי הוא סודי שכזה אבל לא באמת וממש שמחתי לשמוע שהולך לה טוב שם. זה די משעשע לשמוע משני מקורות שונים (גם מטל וגם ממיכל) על אותו קורס ולראות איך שני אנשים שהם אפילו די קרובים, יכולים לחוות אותו דבר בצורה שונה לחלוטין אחת מהשניה. אני ממש אוהבת לראות דברים מבחוץ כשזה מתאפשר לי ובזמן האחרון במכינה זה מתאפשר יחסית הרבה וזה כיף. זה בעצם הרגעים שיותר כיף לי בהם במכינה, לא להיות שותפה בפועל של התהליכים אלא לראות אותם קורים קצת מבחוץ. אני יודעת שזה לא אמור להיות ככה כי אז אני לא אעבור שום שינוי משמעותי עם עצמי אם אני לא אהיה חלק פעיל אבל מצד שני הרצון שלי לא באמת מתממש אז אין לי כל כך ממה לדאוג. אבל עכשיו אני נזכרת כמה זה כיף להוציא הכל בכתב כי אז פתאום כל המחשבות הרבה יותר מסתדרות וזה טוב. פתאום אני מבינה דברים על עצמי ככה ותמיד אחרי שאני כותבת יש לי פתאום כיוון ברור יותר (ובדרך כלל גם אופטימי יותר) בקשר למה שאני הולכת לעשות בהמשך. אז עכשיו אני אמנם יודעת שיש לי משהו שאני ממש אוהבת לעשות, אבל זה לא אומר שאני הולכת להתנתק מהקבוצה פתאום ואהפוך להיות מתבוננת מהצד כי זה הרבה יותר קל. אני כנראה הולכת עכשיו לשים לב יותר מה המצב שלי כדי לראות שאני לא הולכת לאיבוד ומתרחקת ואני גם אלמד להעריך יותר כל פעם שיוצא לי לראות מצבים מבחוץ ולנתח אותם כמו בזמן תומר שהיה לפני כמה זמן שדימה יום סיירות ואני הייתי אחת מאלה שמסתכלים על מי שעובר את הגיבוש ורשמתי מלא הערות על כל מי שהסתכלתי עליו וזה הראה לי כל מיני דברים על כל מיני אנשים בקבוצה. כמובן שהייתי שמחה אם גם יכולתי באותו זמן להיות בתוך הסיטואציה וגם לקבל משוב על עצמי אבל כנראה שאי אפשר את הכל. וחוץ מזה שעכשיו יש לי עוד הזדמנות כי נבחרתי מהמכינה להיות זאת שתשב עם תומר ועם נציגה מפרויקטים שבמקרה זו טלי שלי ונבנה ביחד את הצוות שיוביל את עליה לרגל "פרויקט הדגל של המכינה". מכינה זה דבר מגניב!

ביום שישי בבוקר יצאתי עם הדס לטיול ט"ו בשבט של ריאלי מרכז. אפילו שלחו לי הזמנה אישית ובחרתי אם כבר, לצאת לטיול עם הכיתה של הדס כדי להעביר איתה קצת זמן איכות. אני ממש שמחתי שהיא רצתה שאני אבוא איתה והיא גם כל הזמן דאגה לי ובדקה איפה אני ודיברה איתי. גיליתי שהכיתה שלה נוראית לפחות כמו הכיתה שלי הייתה בחטיבה אבל כנראה שזאת חווית החטיבה ועם זה היא תצטרך להתמודד במשך השנתיים וחצי הבאות (בהצלחה) היה טיול משעשע ומשעמם ואפילו הרגשתי יעילה כשעזרתי לאחת הילדות שם כשהיא נפלה. אחרי הטיול נסענו לגן שנמצא מתחת לנחל לוטם ושם היה טקס לזכרו של יובל ולכבוד ט"ו בשבט. כמובן שזאת הייתה מן פגישת מחזור קטנה וראיתי כל מיני אנשים ואמרתי שלום להרבה מורים ותלמידים מוכרים ואפילו עזרתי לחבר'ה של הסיירות עם ההכנה של הפיתות על הטאבון והשגתי לעצמי ריח של אש כמו של הבדואים שתמיד עולים על קו 60 בבוקר של יום שני כשאני בדרך לבאר-שבע. לאכזבתי, מי שקיוויתי שיהיה שם (רק אולי - תקוות שוא דבילית) לא היה אבל למזלי מי שהעדפתי להתרחק ממנו לתקופה הקרובה (למרות שזה עצוב אבל אלו החיים) איחר כמו תמיד וראיתי אותו רק לשניה לפני שאמא שלי באה לקחת אותי ואת הדס.

ביום חמישי התעוררתי ב-4:30 בבוקר במטרה להגיע לכרמיאל בתחבורה ציבורית עד השעה 11. יצאתי עם מיכאל במטרה לגייס ואפילו החישובים הוכיחו את עצמם כנכונים, הגענו בזמן והרגשתי טוב עם עצמי להסביר את המכינה ושמעתי ממיכאל שגם לו היה טוב והגעתי למסקנה שהוא ממש טוב בגיוסים. בדרך חזרה לחיפה נסעתי עם שניים מהמכינה ביפו שהיו ממש נחמדים ודיברנו על נושא האקולוגיה שלפחות אצלינו במכינה הוא נושא די כואב כי וועדת אקולוגיה שלנו רצתה להתפרק ועד עכשיו היא לא לגמרי מתפקדת. גיליתי שכרמיל היא עיר ממש חביבה ויפה ונזכרתי שגם ירוק זה צבע יפה ולא תמיד חייבים להידבק לצבע החום-צהוב המדהים של המדבר.

עכשיו אני כבר כותבת במשך כמעט שעה וגם הגעתי מספיק רחוק בזמן. אמנם לא כתבתי על כל מיני דברים שרציתי לכתוב עליהם אבל במהלך הימים האחרונים המשכתי לחשוב כמו שאני עושה כל כך טוב והחשיבה על כל מיני נושאים קצת השתנתה והם כבר לא בוערים כמו קודם אז אני מוותרת עליהם ואולי פעם אני אכתוב עליהם אם הם עוד פעם יעלו בתור נושא בוער וחשוב. ואם לא, הם ילכו לאיבוד כמו כל כך הרבה דברים שקרו לי בשנה האחרונה וזה בהחלט עצוב :(

אבל בגלל שאני חייבת לסיים בנימה אופטימית אז אני אשמח כאן על העובדה שיש בתקופה הזאת מלא תאריכים חשובים כמו זה אנחנו ממש קרובים לחצי מכינה כלומר 5 חודשים. והבנות מהקורס בדיוק עברו חצי קורס כלומר 10 שבועות. ורונה עברה כבר רבע מהשירות שלה כלומר חצי שנה. ורק בשביל שאני עוד פעם אגיד "וואו איך שהזמן רץ" אז אני אזכיר גם את העובדה שגפן ואני כבר חודשיים ביחד - וואו איך שהזמן רץ!! :q

אז עד לפעם הבאה שבטח תהיה עוד ממש מלא זמן, היו שלום..

עדי:)