כי החיים הם לא סרט מצויר

חדר גדול, עם הרבה רהיטים יחסית, יש בו הרגשה מאוד ביתית ונוחה.

החדר מזכיר קצת בתים של פעם עם רהיטים כבדים עשויים מעץ כהה אבל הם עושים הרגשה של חמימות.

יש גם כמה כורסאות שאף אחת מהן לא תואמת לשניה אבל כולן מזמינות באותה מידה.

באחד הקירות של החדר יש חלון מאוד גדול שמגיע מהתקרה עד הרצפה, החלון מכוסה בוילון אבל עדיין נכנס אור מהצדדים.

ליד החלון בפינה, עומד אורלוגין גדול בעל מטוטלת שחורה שמעוטר בצדדיו בציורים עליזים של פרחים ופרפרים.

בפינת החדר יש מיטה די גדולה שבכל זאת נבלעת בין שאר הרהיטים כאילו היא מסתתרת ממשהו. מכיוון המיטה עולה צליל שהרבה אנשים רואים בו מעצבן למדי, מן צליל של צפצוף שחוזר על עצמו באופן קבוע כמו דפיקות לב של מישהו

יש גם שולחן בחדר, שולחן כתיבה גדול וכבד שמונחות עליו הרבה תמונות בערימות. חלקן ממש יפות, מעשה ידי אומן. אבל רובן מטושטשות וחסרות כל ייחוד, מלוכלכות ואפורות.

בין כל התמונות, עומד מכשיר קטן שבתוכו נע פס בצורה מחזורית, עולה ויורד ועולה עוד יותר גבוהה ויורד עוד יותר נמוך ועולה ויורד ושומר על איזון לשניה ושוב עולה ויורד ועולה ויורד.

פתאום השעון מצלצל, הוא מצלצל 19 פעמים והמטוטלת ממשיכה להתנדנד בכבדות מצד לצד, מצד לצד. לא מפסיקה לרגע ונדמה שהיא אפילו קצת מתגברת. לא! זה לא יכול להיות! השעון הזה כבר קיים כמעט עשרים שנה, הוא מאוד איכותי ואמין, אין שום סיכוי שהוא פתאום ישתנה, נכון?

באותה שניה ממש מתחילות תזוזות מכיוון המיטה. מישהו מתעורר. לא. הוא זז בצורה ממש מוזרה. הוא זז ממש מהר. כמעט ואי-אפשר לעקוב אחרי התנועות שלו.

הצלילים שבאים מכיוון המיטה מתחזקים ונעשים קרובים יותר, כבר לא בקצב אחיד ומרגיע אלא בקצב שכמעט תואם לקצב תנועותיו של האיש.

נדמה שגם המכשיר שעל השולחן משתגע. הקו משתנה ללא הרף, עולה יורד עולה יורד עולה יורד עולה יורד בקצב אסטרונומי וכבר אין שום מחזוריות.

מישהו רץ פנימה לתוך החדר, נתקל בכורסא שעומדת קצת עקום, מועד ומצליח בשניה האחרונה לאחוז בשולחן אבל התמונות שנמצאות על השולחן נופלות ומתבלגנות על הרצפה. הוא מתקדם לעבר המיטה

מתחת לכרית שעל המיטה מציץ עכשיו דף, הוא מקופל בצורה לא ישרה, כך שאפשר לראות שרשום שם שיר וגם אפשר לראות חלק מהשם של השיר - משלושה או ארבעה... בתחתית הדך נחתם י. עמיחי. 

אני לא יכולה להסתכל על החדר הזה יותר, אני מרגישה שהוא חונק אותי. אני בורחת למקום הקרוב ביותר, אל מעבר לוילון, אל האור.

אלה החיים שלי, לפחות נכון לעכשיו. מלאים עליות ומורדות, מלאים בקיצוניות שמשום מה רק מתחזקת, מלאים בהרבה הרגשות חדשות של הלב, הרבה פרפרים בבטן, הרבה טשטוש וגם הרבה חום ואור וגם הרבה אכפתיות שאולי היא בעצם בריחה וכמובן שירים.

על כל משבר שלא מגיע, תמיד אפשר להתגבר. אני לומדת את זה כל פעם מחדש.

כי כשהגלים חתחזקים

החזקים מתגלים

(חיל הים כבוד!)

לילה טוב!

ושבוע טוב!

עדי:)