כשרק פתחתי את הבלוג סיפרתי על עצמי, מה אני עושה בחיים, מי האנשים שסובבים אותי וכו'. אני אכתוב עכשיו גם קצת על החיים שלי ועל כל מה שהשתנה (או לא).
אני עדיין גרה בבית עם ההורים. קצת גדלתי, כמו שגם אפשר לראות בצד, אני בת 21 וחצי.
אין לי הרבה מה לספר על מעשיי בימים אלו. השתחררתי מהצבא באוגוסט ומאז הספקתי לנסוע לחו"ל להונג-קונג וסינגפור. ישר אחר כך למדתי לפסיכומטרי וניגשתי למבחן לפני שבועיים ועכשיו אני מחכה לתוצאות..
נשארתי חברה של אותם אנשים פחות או יותר, רק שעכשיו אין הפסקות, זה החיים האמיתיים. כשאני מסתכלת על איך הצגתי את כולם, אנשים שאהבתי ואני אוהבת עד היום, זה ממש מצחיק, התמימות שהבטחתי שאני לא אאבד כן הלכה לאיבוד. היום אני בחיים לא אספר עליהם באותה צורה. היום אני מבינה שאנשים הם הרבה יותר מורכבים וטוב לי עם ההבנה הזאת. אני אוהבת את דרך החשיבה שלי, את ההבנה שלי את החיים. אני חושבת שהחוויות שעברתי בחיים שלי רק עשו לי טוב. אז איך בכל זאת לתאר? אני אכתוב רק את הדברים הכי משמעותיים - אולי קצת שטחי אבל לא מצאתי דרך טובה יותר: כולם עשו צבא וכבר השתחררו חוץ מרימון שנסעה לאוסטרליה וגרה שם ואביגיל שמסיימת השנה את לימודיה בתור עתודאית. נועה מתחתנת (!) עוד פחות מחודש עם אלי. יעל כרגע בסין יחד עם ירדן שהוא אחד האנשים הכי יקרים לי ואני מתגעגעת אליו המון ושניהם חוזרים ישר לחתונה. מיכל באמת עברה טסט לפני כולנו אבל אני המסיעה העיקרית של הדרומיות (מיכל, טל ואני). זה ממש שיעשע אותי לקרוא שתליתי בה את תקוותי בהסעות. כמה זמן עבר מאז.. בקטע של הבנים אין לי בעיות, כי אני עם מיכאל שלי כבר כמעט 3 שנים והוא המלאך השומר שלי וטוב לנו. למרות כל העליות והמורדות, טוב לנו.
בימינו כבר אין לי בעיה לקנות בגדים, חזרתי מסינגפור עם עוד מזוודה שלמה של בגדים. אני אוהבת את איך שאני נראית ואני נהנית לשדרג את המראה שלי. אנחנו עדיין מבלים בתור משפחה ואפילו שיחקנו באולינג לפני כמה זמן בחנוכה כשכולם היו בבית (עכשיו זה רק אני). ענת השתחררה כמובן והתחילה ללמוד ובחגים היא עברה לדירה עם עדי חברה לחיים.
אני עדיין אוהבת לראות סדרות בטלויזיה, אבל בגלל שהייתי בצבא ולא כל כך היו לי חיים (שעות מאוחרות ועייפות כרונית). פספסתי הרבה סדרות טלויזיה שממש רציתי לראות. אז עשיתי רשימה ועכשיו אני עושה מרתונים ורואה את כולן. גם לאבודים אני אגיע מתישהו..
עכשיו אני נזכרת שכבר שנים לא הייתי בבית של נועה או לחילופין דיברתי איתה באמת רק שתינו. לא ברור לי למה זה קשה כל כך אבל איכשהו התרחקתי ממנה ומעוד אנשים שפעם יכולתי לדבר איתם. מזמן לא ראיתי שיקגו ומזמן לא שיחקתי משחק קופסא עם חברים או שהיה לנו ערב השתטות שלא כלל אלכוהול ומתחים. הפעם האחרונה שהזמנתי מונית הייתה בסוכות כשהלכתי עד לגן האם כדי לראות הופעה של התקווה 6 ומוריה היה חסום. כבר מזמן לא ישבתי והקשבתי סתם ככה לשירים. הדס ודפנה עושות את זה עם חיבה מסוימת מצד דפנה לג'סטין ביבר - דבר שעד היום אני לא לגמרי מבינה.
בתקופה האחרונה, אם אנחנו הולכים כל המשפחה למסעדה, זה יכול להגיע ל-9 אנשים (משפחה, סבתא, מיכאל ועדי). אני ממש אוהבת את זה. זה מלא בלאגן אבל שמח. זה יהיה מגניב שכל אחת מאיתנו תהיה עם משפחה משלה ונעשה משהו משותף.
עדיין יש לי בעיות בהרבה תחומים. בעיקר בקטע של לעשות דברים לא נעימים שאני יודעת שבסופו של דבר אני אצטרך לעשות. במקום פשוט לקום ולעשות אותם, אני דוחה עד כמה שאפשר במגוון תירוצים שונים ומגוונים.
גם היום אני חושבת שיש אי שם בעולם כוחות על טבעיים. אם זה לא בקלפים אז סתם משוטטים באוויר. הרבה פעמים יוצא שאני חושבת על מישהו ממש הרבה ואז הוא יוצר קשר או בדיוק מתאים את עצמו אלי. זה כיף התחושות האלה. זה נותן הרגשה טובה, שהכל בסוף יהיה בסדר אם אני רק אאמין בעצמי. אני עדיין מאוד מחוזקת מהעובדה שאחד המקצועות שמיועדים לי קשור למעבדה. אני נהנית מזה, לפחות נראה לי כי הרבה זמן לא באמת התנסיתי.
זה עדיין כיף כשאנשים מתחילים איתי ואני אפילו די מתגעגעת לזה. פשוט בשנתיים האחרונות אני לא נותנת לזה לקרות יותר מדי. הרי חבל על הטרחה. זה אחד הדברים שהכי מטרידים אותי בקשר ארוך טווח, שאני אשכח שבעצם עכשיו אני אמורה להנות מהחיים, לעשות טעויות ולהתאהב בהכל, כל הזמן. כי מצד אחד טוב לי מאוד כמו שכבר כתבתי אבל מצד שני, אני לא מפספסת משהו?
עוד מקום שלא הייתי בו הרבה זמן זה הבית של מור. כנראה שככה זה עם השנים, מתרחקים, משתנים, יוצרים חברויות חדשות עם אנשים חדשים והכל עוד יותר מסובך כשמעל הכל כל הזמן צריך לחשוב על עוד מישהו. אני לא לבד. אני בעצם שניים.
זה מצחיק לחשוב על התמימות של מה שכתבתי באותו יום. סיפרתי את כל מה שקרה לי אבל בצורה מצונזרת ביותר. לא ידעתי מה אני מרגישה, עדיין לא ידעתי. אבל ידעתי שאני מרגישה משהו. איזה פחד. זה הפעם הראשונה שהיו לי כאלה רגשות חזקים למישהו. איזו הרגשה נפלאה. עד היום אני יכולה להרגיש אותה. ללכת לים עם מישהו, כנראה שאפשר לקרוא לזה דייט. רק שנינו. נלחמים בגלים, שוכבים על המגבת ומשתזפים ואני מסתכלת עליו ויודעת שהדבר היחיד שאני רוצה זה יחס, איזושהי מחווה שתאשר את מה שכבר הרגשתי. איזו תקופה מאושרת.
מאז הספרים האלו שקניתי, נקנו עוד ספרים רבים וטובים וכבר החלטתי עוד לפני שהשתחררתי שאני רוצה לעשות סדר בספרים בכל הבית שלנו. וכמו שאבא שלי אמר אתמול - הבית שלנו זה מחסן ספרים שרק במקרה גרים בו אנשים. החלטתי לקחת את הפרויקט הזה ולהכניס את כל הספרים למחשב כמו בספריה. בהצלחה לי..
חוויות השנים האחרונות גרמו לי להבין שלא כל כך קל לשנות אותי. שאני לא מושפעת כל כך בקלות ושאני מאוד דעתנית - אם לא כלפי חוץ אז עם עצמי. זה טוב לדעת את זה. אני זה אני, בודקת עם עצמי מה אני רוצה להיות ומחליטה לפי השכל הישר שלי. לרוב זה עובד ואני מקווה שזה ימשיך.
בשלב מסוים של ההתאהבות שלי השתמשתי אפילו קודים בצבעים שונים כי הייתי חייבת לכתוב את זה איכשהו. אני חושבת שהייתי ממש אמיצה יחסית לעצמי אז.
וכל פעם מחדש אני מגלה כמה לא השתניתי וכמה אני עדיין פחדנית. נראה לי שעכשיו זו הפעם הראשונה שאני בלי מסגרת בכלל בעתיד הנראה לעין - זה מוזר.
מעניין לחשוב אם כל העניין הזה של העל טבעי הוא באמת או שהוא מה שאנחנו מייחסים לו. נראה לי שחלק מזה וחלק מזה - מן שילוב. בסופו של דבר בקיץ ההוא הייתה מלחמה - חופש אבוד.
ועוד רגע של צנזורה ועוד איזה צנזורה.. יום מטורף. בעיקר עצוב בדיעבד אבל אז הכל היה מטורף כזה. ככה זה כשאני ילדה (נגיד) קטנה ומבולבלת שבסך הכל רוצה קצת אהבה. ומצד שני זה מעלה לי חיוך על הפנים כי זו בהחלט הייתה חוויה שלא צריך לשכוח - נשיקה ראשונה.
איך שהזמן עובר. פעם ההורים שלי היו במה שנקרא גיל ה-40 והיום שניהם עברו במפתיע לגיל ה-50. כנראה שגם אני גדלתי. אני לא יודעת אם לשמוח או לא אבל זה פשוט משהו שקורה.
זה היה פוסט של התבגרות והרהורים. אני מניחה שאני לא באמת אגיב על כל הדברים שכתבתי בעתיד אבל אני אמשיך להרהר מדי פעם.. זה כיף...