כי החיים הם לא סרט מצויר

"המאמין אתה בחופש הרצון? אני כן, ללא הסתיגות. אינני מסכימה לדעת הפילוסופים, הטוענים שכל פעולה היא תוצאה ישירה ובלתי-נמענת בהחלט של סכום גורמים עקיפים. זוהי התורה הבלתי-מוסרית ביותר ששמעתי מעודי; כיון שאם כן הדבר, אין להאשים שום אדם על שום מעשה ממעשיו. לו היה האדם מאמין בגורליות, היה לבטח יושב סתם במקומו ואומר: 'יעשה רצונו של האלוהים', ונשאר במקומו עד שיפול מת."

(עמוד 178)

"האופן בו נוהגים האנשים לגלגל את עיניהם כלפי שמים. ולומר: 'גם זו לטובה', שעה שהם יודעים היטב שאין זו כלל לטובה, עלול להביא אותי לידי ריתחה. הכנעה או צדוק-הדין, או כל שם אחר שתקרא לזאת, הם פשוט סימן לחולשה ואין-אונים. אני בעד דת שיש בה יותר רוח לחימה!"

(עמוד 182)

"לא ההנאות הגדולות הן החשובות! עיקר החיים הוא לדעת לתת חשיבות להנאות הקטנות. גיליתי את סוד האושר האמיתי, אבא - יש לחיות בהווה. אין להצטער על העבר, או לחיות בצפיה לעתיד; יש לחיות את הרגע החולף במלואו. כמו בחקלאות: תוכל לנצל את אדמתך בשיטה אקסטנסיבית ותוכל בשיטה אינטנסיבית. אני עומדת לנצל את חיי בשיטה אינטנסיבית. אני עומדת להנות מכל רגע, ואני עומדת לדעת שאני ניהנית, שעה שאהנה ממנו. מרבית האנשים אינם חיים, הם רק רודפים אחר החיים. משתדלים להשיג מטרה כלשהי אי-שם באופק, ובלהט הרדיפה הם מתיגעים ונושפים בכבדות כל-כך, עד כי אינם זוכים לראות את הנוף היפה והשלו שעברו בדרכם; ואז, בטרם חשו בדבר, הינם כבר זקנים בלים, ושוב אין חשיבות לכך אם השיגו את מטרתם או לא. אך אני החלטתי לשבת בצידי הדרך וללקט לי פירורי אושר, אף אם לעולם לא אהיה סופרת גדולה. התראה לאיזו הוגת-דעות אני הופכת והולכת?

שלך,        

ג'ודי"

(אבא ארך הרגליים, עמוד 152, הודפס בישראל 1960)

כשרק פתחתי את הבלוג סיפרתי על עצמי, מה אני עושה בחיים, מי האנשים שסובבים אותי וכו'. אני אכתוב עכשיו גם קצת על החיים שלי ועל כל מה שהשתנה (או לא).

אני עדיין גרה בבית עם ההורים. קצת גדלתי, כמו שגם אפשר לראות בצד, אני בת 21 וחצי.

אין לי הרבה מה לספר על מעשיי בימים אלו. השתחררתי מהצבא באוגוסט ומאז הספקתי לנסוע לחו"ל להונג-קונג וסינגפור. ישר אחר כך למדתי לפסיכומטרי וניגשתי למבחן לפני שבועיים ועכשיו אני מחכה לתוצאות..

נשארתי חברה של אותם אנשים פחות או יותר, רק שעכשיו אין הפסקות, זה החיים האמיתיים. כשאני מסתכלת על איך הצגתי את כולם, אנשים שאהבתי ואני אוהבת עד היום, זה ממש מצחיק, התמימות שהבטחתי שאני לא אאבד כן הלכה לאיבוד. היום אני בחיים לא אספר עליהם באותה צורה. היום אני מבינה שאנשים הם הרבה יותר מורכבים וטוב לי עם ההבנה הזאת. אני אוהבת את דרך החשיבה שלי, את ההבנה שלי את החיים. אני חושבת שהחוויות שעברתי בחיים שלי רק עשו לי טוב. אז איך בכל זאת לתאר? אני אכתוב רק את הדברים הכי משמעותיים - אולי קצת שטחי אבל לא מצאתי דרך טובה יותר: כולם עשו צבא וכבר השתחררו חוץ מרימון שנסעה לאוסטרליה וגרה שם ואביגיל שמסיימת השנה את לימודיה בתור עתודאית. נועה מתחתנת (!) עוד פחות מחודש עם אלי. יעל כרגע בסין יחד עם ירדן שהוא אחד האנשים הכי יקרים לי ואני מתגעגעת אליו המון ושניהם חוזרים ישר לחתונה. מיכל באמת עברה טסט לפני כולנו אבל אני המסיעה העיקרית של הדרומיות (מיכל, טל ואני). זה ממש שיעשע אותי לקרוא שתליתי בה את תקוותי בהסעות. כמה זמן עבר מאז.. בקטע של הבנים אין לי בעיות, כי אני עם מיכאל שלי כבר כמעט 3 שנים והוא המלאך השומר שלי וטוב לנו. למרות כל העליות והמורדות, טוב לנו.

בימינו כבר אין לי בעיה לקנות בגדים, חזרתי מסינגפור עם עוד מזוודה שלמה של בגדים. אני אוהבת את איך שאני נראית ואני נהנית לשדרג את המראה שלי. אנחנו עדיין מבלים בתור משפחה ואפילו שיחקנו באולינג לפני כמה זמן בחנוכה כשכולם היו בבית (עכשיו זה רק אני). ענת השתחררה כמובן והתחילה ללמוד ובחגים היא עברה לדירה עם עדי חברה לחיים.

אני עדיין אוהבת לראות סדרות בטלויזיה, אבל בגלל שהייתי בצבא ולא כל כך היו לי חיים (שעות מאוחרות ועייפות כרונית). פספסתי הרבה סדרות טלויזיה שממש רציתי לראות. אז עשיתי רשימה ועכשיו אני עושה מרתונים ורואה את כולן. גם לאבודים אני אגיע מתישהו..

עכשיו אני נזכרת שכבר שנים לא הייתי בבית של נועה או לחילופין דיברתי איתה באמת רק שתינו. לא ברור לי למה זה קשה כל כך אבל איכשהו התרחקתי ממנה ומעוד אנשים שפעם יכולתי לדבר איתם. מזמן לא ראיתי שיקגו ומזמן לא שיחקתי משחק קופסא עם חברים או שהיה לנו ערב השתטות שלא כלל אלכוהול ומתחים. הפעם האחרונה שהזמנתי מונית הייתה בסוכות כשהלכתי עד לגן האם כדי לראות הופעה של התקווה 6 ומוריה היה חסום. כבר מזמן לא ישבתי והקשבתי סתם ככה לשירים. הדס ודפנה עושות את זה עם חיבה מסוימת מצד דפנה לג'סטין ביבר - דבר שעד היום אני לא לגמרי מבינה.

בתקופה האחרונה, אם אנחנו הולכים כל המשפחה למסעדה, זה יכול להגיע ל-9 אנשים (משפחה, סבתא, מיכאל ועדי). אני ממש אוהבת את זה. זה מלא בלאגן אבל שמח. זה יהיה מגניב שכל אחת מאיתנו תהיה עם משפחה משלה ונעשה משהו משותף.

עדיין יש לי בעיות בהרבה תחומים. בעיקר בקטע של לעשות דברים לא נעימים שאני יודעת שבסופו של דבר אני אצטרך לעשות. במקום פשוט לקום ולעשות אותם, אני דוחה עד כמה שאפשר במגוון תירוצים שונים ומגוונים.

גם היום אני חושבת שיש אי שם בעולם כוחות על טבעיים. אם זה לא בקלפים אז סתם משוטטים באוויר. הרבה פעמים יוצא שאני חושבת על מישהו ממש הרבה ואז הוא יוצר קשר או בדיוק מתאים את עצמו אלי. זה כיף התחושות האלה. זה נותן הרגשה טובה, שהכל בסוף יהיה בסדר אם אני רק אאמין בעצמי. אני עדיין מאוד מחוזקת מהעובדה שאחד המקצועות שמיועדים לי קשור למעבדה. אני נהנית מזה, לפחות נראה לי כי הרבה זמן לא באמת התנסיתי.

זה עדיין כיף כשאנשים מתחילים איתי ואני אפילו די מתגעגעת לזה. פשוט בשנתיים האחרונות אני לא נותנת לזה לקרות יותר מדי. הרי חבל על הטרחה. זה אחד הדברים שהכי מטרידים אותי בקשר ארוך טווח, שאני אשכח שבעצם עכשיו אני אמורה להנות מהחיים, לעשות טעויות ולהתאהב בהכל, כל הזמן. כי מצד אחד טוב לי מאוד כמו שכבר כתבתי אבל מצד שני, אני לא מפספסת משהו?

עוד מקום שלא הייתי בו הרבה זמן זה הבית של מור. כנראה שככה זה עם השנים, מתרחקים, משתנים, יוצרים חברויות חדשות עם אנשים חדשים והכל עוד יותר מסובך כשמעל הכל כל הזמן צריך לחשוב על עוד מישהו. אני לא לבד. אני בעצם שניים.

זה מצחיק לחשוב על התמימות של מה שכתבתי באותו יום. סיפרתי את כל מה שקרה לי אבל בצורה מצונזרת ביותר. לא ידעתי מה אני מרגישה, עדיין לא ידעתי. אבל ידעתי שאני מרגישה משהו. איזה פחד. זה הפעם הראשונה שהיו לי כאלה רגשות חזקים למישהו. איזו הרגשה נפלאה. עד היום אני יכולה להרגיש אותה. ללכת לים עם מישהו, כנראה שאפשר לקרוא לזה דייט. רק שנינו. נלחמים בגלים, שוכבים על המגבת ומשתזפים ואני מסתכלת עליו ויודעת שהדבר היחיד שאני רוצה זה יחס, איזושהי מחווה שתאשר את מה שכבר הרגשתי. איזו תקופה מאושרת.

מאז הספרים האלו שקניתי, נקנו עוד ספרים רבים וטובים וכבר החלטתי עוד לפני שהשתחררתי שאני רוצה לעשות סדר בספרים בכל הבית שלנו. וכמו שאבא שלי אמר אתמול - הבית שלנו זה מחסן ספרים שרק במקרה גרים בו אנשים. החלטתי לקחת את הפרויקט הזה ולהכניס את כל הספרים למחשב כמו בספריה. בהצלחה לי..

חוויות השנים האחרונות גרמו לי להבין שלא כל כך קל לשנות אותי. שאני לא מושפעת כל כך בקלות ושאני מאוד דעתנית - אם לא כלפי חוץ אז עם עצמי. זה טוב לדעת את זה. אני זה אני, בודקת עם עצמי מה אני רוצה להיות ומחליטה לפי השכל הישר שלי. לרוב זה עובד ואני מקווה שזה ימשיך.

בשלב מסוים של ההתאהבות שלי השתמשתי אפילו קודים בצבעים שונים כי הייתי חייבת לכתוב את זה איכשהו. אני חושבת שהייתי ממש אמיצה יחסית לעצמי אז.

וכל פעם מחדש אני מגלה כמה לא השתניתי וכמה אני עדיין פחדנית. נראה לי שעכשיו זו הפעם הראשונה שאני בלי מסגרת בכלל בעתיד הנראה לעין - זה מוזר.

מעניין לחשוב אם כל העניין הזה של העל טבעי הוא באמת או שהוא מה שאנחנו מייחסים לו. נראה לי שחלק מזה וחלק מזה - מן שילוב. בסופו של דבר בקיץ ההוא הייתה מלחמה - חופש אבוד.

ועוד רגע של צנזורה ועוד איזה צנזורה.. יום מטורף. בעיקר עצוב בדיעבד אבל אז הכל היה מטורף כזה. ככה זה כשאני ילדה (נגיד) קטנה ומבולבלת שבסך הכל רוצה קצת אהבה. ומצד שני זה מעלה לי חיוך על הפנים כי זו בהחלט הייתה חוויה שלא צריך לשכוח - נשיקה ראשונה.

איך שהזמן עובר. פעם ההורים שלי היו במה שנקרא גיל ה-40 והיום שניהם עברו במפתיע לגיל ה-50. כנראה שגם אני גדלתי. אני לא יודעת אם לשמוח או לא אבל זה פשוט משהו שקורה.

זה היה פוסט של התבגרות והרהורים. אני מניחה שאני לא באמת אגיב על כל הדברים שכתבתי בעתיד אבל אני אמשיך להרהר מדי פעם.. זה כיף... 

התחלתי מחדש, שוב פעם. אחרי שנה וחצי שנטשתי ובאמת חשבתי שזהו, סיימתי עם זה, זה היה פרק בחיים שלי שנגמר ולא עוד. בעיקר חשבתי שהתבגרתי והתגברתי על כל הפחדים. שאני כבר יכולה לדבר ואני כבר לא פוחדת ושאני לא צריכה להסתיר דברים בצורה של כתיבה. ובכל זאת, הנה אני כאן, כותבת את השורות האלה. כן, זו עדיין אני, אמנם עברה תקופה לא קצרה והרבה השתנה אבל בעצם לא כזה הרבה. ועובדה, אני עוד כאן והתגעגעתי המון. לכתיבה, לסידור המחשבות, למסקנות החיוביות, לאמת, לשקט, לשירים, לחיים.

אז כמובן שהרבה קרה וכמובן שלא אוכל להעלות הכל על הכתב היום אבל זה יבוא בהמשך. כנראה שזו פשוט מן תקופה כזו שאני צריכה לעשות קצת חשבון נפש עם עצמי לבדוק את הכל מחדש ולברר מי אני ומה אני רוצה מהחיים האלה. ואולי בעזרת הכתיבה וניתוח המחשבות בצורה קצת יותר מעמיקה, יבואו המסקנות.

אני מתחילה לאט, אני לא ממהרת לשום מקום, אני אפילו קצת חוששת, לא יודעת בדיוק מאיפה להתחיל או איך או האם בסגנון מסוים. חשבתי על זה הרבה. האם פשוט לכתוב. האם לשים שירים או משהו בסגנון. האם להמשיך בקו של מה שכתבתי עליו בפוסט שלפני שנה וחצי או פשוט להתחיל כאילו כלום לא קרה ואפילו חשבתי (וגם קצת התחלתי) ללכת אחורה, להתחלה ממש של הבלוג ולהיזכר ואם זה משהו מעניין אז גם להתייחס. זה דווקא מעניין, מן פרויקט פרספקטיבה כזה. לראות מה השתנה ואיך הכל פתאום נראה הרבה פחות נורא ואיך הכל עדיין נוגע באותן נקודות כואבות שהן חלק ממני. טוב, אז זה כנראה הפרויקט הנבחר. הנה, כבר הגעתי למסקנה.

איכשהו עדיין קשה לי להתחיל. כי יש כל כך הרבה. והרי בגלל שהיה כל כך הרבה והמחשבות פשוט הציפו אותי, חזרתי כדי לקרוא ואז התחלתי לחשוב על לחזור. מוזר. לא נראה לי שאני באמת יכולה להתחייב. כרגע זה בערך לשום דבר. אני מקווה שזה ישתנה. אולי הכתיבה תעזור, ההתחייבות תשחרר משהו, אולי. טוב, היום אני כבר לא אתחיל באמת. עשיתי לעצמי איזושהי הקדמה. גם זה חשוב. חשוב שיהיה סדר, חשוב שיהיו ציפיות אם זה מעצמי או של אנשים אחרים. זה טוב.

אני אכתוב רק כמה מילים על הרקע והתמונה. את התמונה מצאתי כשחיפשתי בגוגל את המילה מלאך נראה לי וזה אחד הדברים שיצאו ושמרתי אותה למשהו שהכנתי. מדי פעם אני מסתכלת עליה ואני פשוט מוקסמת ממנה כל פעם מחדש. זאת מן תמונה של מלאך שומר על מישהי שמסתכלת עליו במן מבט מעריץ/מאוהב והיא יודעת שעכשיו היא בטוחה. אני מאמינה שיש לי מלאך שומר וכל עוד הוא שומר עלי אז אני אהיה בסדר. הבעיה היא לזהות אותו ולדעת שהוא האחד. שמתי רקע של כוכבים, משהו נחמד שמקנה אווירה קצת קסומה יותר. כוכבים זה דבר יפה ולא מעבר. אבל בכל זאת אולי הם אומרים משהו ואני תמיד שמחה לדעת מה. בסופו של דבר זה כדי להכניס לפה קצת אווירה קסומה ומלאת ציפיות שאולי יתגשמו.