 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | | | |
| 2/2007
לילה
לילה, חשוך בחוץ, כל הבית חשוך חוץ מהחדר שלי ואני פה יושבת אחרי מקלחת ארוכה מאוד והתעסקות כמעט באותו אורך בשיער שלי שעכשיו הוא חלק ומסודר. זה כיף, התחושה הזאת שאני היא זאת ששולטת בבית ויכולה לעשות מה שמתחשק לי כל עוד זה לא עושה רעש, לאכול מה שבא לי ובמיוחד עכשיו שיש לי אינטרנט בחדר אז לגלוש לאן שבא לי וללכת לישון מתי שבא לי. בקיצור, כיף!
מחר אני נוסעת לכיוון הנגב ויש הרבה מאוד חששות, אני מתחילה לעכל וזה לא באמת עובד. אני רוצה מאוד מאוד אבל גם פוחדת מאוד וכבר אין לי ציפורניים.. אני יודעת שבסוף כל מה שנראה מפחיד בהתחלה מתברר פחות ומקסימום אני תמיד אוכל לברוח משם איכשהו (אני לפחות מקווה) ואם תהיה שביתה במשק אז אולי אני אשאר שם גם עוד יום אבל מה שבטוח זה שאני אהנה וזה מנסיון, למקום שם יש קסם שאולי חוץ מנורווגיה, אף מקום לא השפיע עלי בצורה כל כך חזקה בתקופה האחרונה כמו האזור של המכינה.
כדאי שעוד מעט אני אלך לישון למרות שאני בונה על הנסיעה של השעתיים וחצי ברכבת בתור מקום טוב לשינה. אבל אני לא ממהרת להיכנס למיטה, זה כיף השקט הזה שמופרע רק על ידי הרעשים של המקלדת והרבה מחשבות עוברות..
אין לי מושג למה אני כותבת את הפוסט הזה במצב כאילו אני הולכת להיפרד מכולם למשך מלא זמן אבל ככה אני מרגישה ואולי מנטלית זה באמת ככה (גם הזמן עובר שם בצורה שונה) ואני ממש רציתי להגיד לכולם שאני נורא אתגעגע וזה באמת נכון אבל לא עשיתי את זה או שלא הספקתי וממילא אף אחד לא יבין. כל כך הרבה דברים יקרו בזמן שאני לא אהיה, כל כך הרבה דיבורים וחדשות שאני אפסיד והכי חשוב שאני באמת נורא אתגעגע לכל החברים שמשרים עלי כל כך הרבה ביטחון - לפינה החמה והבטוחה שלי בבצפר ובכיתה ואני רק מתנחמת בעובדה שהיומיים הבאים (רק יומיים?!) יכוונו אותי לעתיד טוב יותר - לעתיד שלי.
באיזשהו שלב בימים האחרונים חשבתי (ואני עדיין חושבת) על משהו שיושב לי על הלב כבר כמעט 3 חודשים, חשבתי שנמאס לי כבר לשמור אותו לעצמי כי זה ממש קשה ואולי אפילו ילדותי אבל זה מה שהחלטתי. משום מה התגבש לי בראש רעיון שאני אוכל להוציא הכל בפוסט שאני אכתוב לפני שאני אסע למכינה כי אז אני כאילו אעלם ושום דבר לא יוכל לפגוע בי כי אני אהיה רחוקה ואולי עד שאני אחזור הכל כבר ישכח ואני אוכל לחזור לחיים כאילו כלום לא קרה, פשוט פיתרון קסם. אבל לא. זה לא באמת עובד במציאות ואני לא מצליחה לגרום לעצמי להעלות את זה על הכתב וכנראה שעם זה אני אאלץ להישאר ואולי ביום מן הימים יהיה לי אומץ ואני אפסיק להיות ילדה קטנה, אולי...
טוב, לא צריך להתגעגע אלי יותר מדי (מספיק שאני מתגעגעת), אני בסך הכל נוסעת ליומיים ואני אחזור ואז פתאום כבר יהיה פורים (איזה מגניב) אז אני כבר מתחילה להתרגש.. אני מקווה שאני לא הולכת להפסיד יותר מדי ביומיים האלה וגם יש בי תקווה לא קטנה להנות הרבה אז בזאת אני אלך לישון ואחזור לדווח מחר או מחרתיים (תלוי במידת העייפות ושעת החזרה), לילה טוב..
| |
תשובות לשאלון השבועי
מהו הסרט המצויר האהוב עלייך של דיסני?
וואו, פשוט רשמו את השאלון הזה בשבילי...
יש כל כך הרבה סרטים ובזמן האחרון אני אוהבת כמה אז אני אכתוב שניים שהם פוקהונטס (כמה לא צפוי) ובת הים הקטנה.
מהו הסרט המצויר השנוא עלייך של דיסני?
לא שונאת אבל גם לא אוהבת: בעיקרון כל סרט כמעט שהוא 2 (כלומר המשך). חוץ ממלך האריות 2 שגם יצא ממש יפה. וגם חתולים בצמרת שהוא סרט די גרוע.
מהי הדמות האהובה עלייך מתוך סרט מצויר של דיסני?
כל דמות אנושית שהיא אבל אני בעיקר מתחברת עם אריאל (בת הים הקטנה) ומולאן.
מהי הדמות השנואה עלייך מתוך סרט מצויר של דיסני?
לא מצאתי שום דמות כזאת. גם הדמויות הרעות הן מגניבות מספיק.
במבט לאחור, איזו דמות של דיסני היית רוצה כחבר?
בלי ספק פיטר פן. חבר שיודע לעוף ולא מתבגר לעולם - אין יותר טוב מזה..
האם את מתגעגעת לסרטים המצויירים הקלאסיים של דיסני, לפני שהתחיל ז’אנר סרטי התלת-מימד?
אני בעיקר מתגעגעת לסרטים טובים. נראה לי שיותר מאשר למימדיות של הסרט אני מתגעגעת לעלילה שלו שתהיה טובה וזה כבר לא היה כמה שנים אז נאלצתי לפנות למתחרים (שרק)..
האם את חושבת שילדים צריכים לגדול על סרטים מצויירים?
כמובן! תראו איך אני יצאתי ואני גדלתי על המון סרטים מצוירים..
אם היית יכולה להציע רעיון לסרט מצויר, מה היה הרעיון שלך?
אם היה לי רעיון אז כבר מזמן הייתי עשירה אבל תמיד אפשר לקחת את החיים שלי ולעשות מהם סרט ואז אפילו תהיה התפתחות כי אני הצעתי את הרעיון אז אולי אני אתעשר ואולי גם אמצא אהבה בדרך ובטוח שיהיה לזה סוף טוב כי זה העיקר.
מה הדבר הכי חשוב שלמדת על החיים מסרט מצויר?
לחייך..
זה אמנם לא נאמר בשום סרט ממש (חוץ מאולי רמיזה במלך האריות) אבל זה מה שאני עושה כל פעם שאני רואה סרט וזה אומר שזה דבר טוב וחשוב מאוד..
| |
יותר מדי
הרבה יותר מדי עובר לי בראש כרגע, החל מהעוד שביתה מחר (עוד פעם החיוך נמרח על הפנים) ועד לעובדה שחזרתי לפני כמה דקות הביתה, עדיין בהלם (בעיקר תרבותי) ממה שראיתי בהופעה בבצפר. מצטערת מראש על הבלאגן..
אז יש לי פלאפון! סוף סוף קיבלתי אותו בחזרה ואחרי טעינה קצרה, הוא חזר לעבוד במלוא המרץ. למרבה הפלא (או שלא באמת) לא היו לי בכלל הודעות (חוץ מהודעה מאורנג' אבל זה לא נחשב), אז או שהצלחתי להעביר את המסר שאין לי פלאפון מספיק טוב ככה שאף אחד לא טרח אפילו לנסות להשאיר הודעה או שפשוט אף אחד לא באמת ניסה (אני אלך עם האפשרות השניה). בכל אופן, הפעם היה לי מזל ולא איבדתי אותו לגמרי ככה שלא הייתי צריכה עוד פעם לקחת מכשיר חדש בלי כל הזכרון של הטלפונים כי באמת כל החיים שלי (איזה כיף להגזים) נמצאים בפלאפון אז אין שמחה יותר ממני.
אתמול ראיתי את הסרט שמש נצחית בראש צלול ולמרות שאני בדרך כלל לא מתחברת לסרטים האומנותיים עם המסר העמוק, מאוד אהבתי את הסרט בצורה אכזרית כלשהי. אולי אהבתי את האומץ שיש ליוצרים של הסרט לדבר על נושא כל כך מופשט ולהצליח בזה כל כך טוב ואהבתי את העובדה שהסרט גרם לי לחשוב ובכלל הכל התקשר לי עוד פעם לפרק האחרון של השמיניה שגם שם בדיוק כמו בסרט, הם מחקו לעצמם את הזיכרון ואז בקטע האחרון רואים אותם הולכים כל אחד לדרכו בלי להכיר ובלי לזכור שום דבר מכל מה שהם עברו וזה היה ממש עצוב (וכמובן שבכלל לא בכיתי בקטע הזה). אחרי שגם ראיתי את הסרט, הבנתי שהייתי צריכה בכלל להיות עצובה בגלל מה שהם עשו שזה היה אולי המעשה הטפשי ביותר לדעתי שבן אדם יכול לעשות. כי אולי מצד אחד לא הייתה להם ברירה אבל בכל מצב אחר, לעשות משהו כזה זה פשוט הדבר הנוראי ביותר שאפשר לעשות. ככה לאבד כל כך הרבה מהחיים שלך? וגם אם מוחקים רק בן אדם או גורם מסוים אחד מהחיים שלך זה מטומטם כי זאת בסך הכל בריחה, בסך הכל שקר אחד גדול (שסופו כמו כל השקרים להתגלות ולהרוס). הקטע של למחוק משהו מחיים שלך ובעצם להדחיק אותו הוא הדבר הגרוע ביותר לדעתי שאפשר לעשות, אם פשוט נעיף כל דבר שהוא קצת בעייתי בחיים שלנו או כל דבר שיש לנו ממנו זכרונות לא טובים, נישאר בלי כמעט חוויות ועם חיים דפוקים. הרי כל פעם שאנחנו מתמודדים עם איזושהי בעיה (וקטנה ככל שתהיה), אנחנו לומדים משהו על עצמינו ועל החיים ובלי אותן חוויות שהן לא הכי חיוביות, לא נדע כלום. פשוט נחיה לנו במן בועה. וכמה שזה נראה קוסם פשוט למחוק את כל מה שרע בחיים שלנו (ולי יש הרבה מועמדים בקטגוריה הזאת) זה לא באמת עוזר כי יבוא יום שבו אם לא נלמד מהטעויות שלנו, פשוט נחזור עליהן כי אנחנו משתנים רק אחרי שאנחנו מבינים משהו על החיים שלנו ואם לא ניתן לעצמינו להבין אז אף פעם לא נשתנה ופשוט נחיה במעגל נצחי של חיים שממילא בסוף ימחקו ואז? בשביל מה בכלל לחיות?
ביום שישי בערב הוחלט שנעשה ערב סרטים ואחרי קצת שיכנועים (ובעיקר כי אבא בחו"ל) הצלחתי לגרום לזה שיבואו אלי. סידרתי מהר את החדר וגם קצת את הבית ואז התחילו לבוא אנשים. היה צחוקים ואז בסופו של דבר נבחר הסרט להיות ג'ון מלקוביץ' כי כמעט אף אחד לא ראה אותו. אליו לא ממש התחברתי אבל הוא היה סביר למדי (בכל זאת, לא לכל רעיון אני מתחברת) בסוף הסרט היו כאלה (אביגיל ומור) שממש סבלו ולא אהבו אותו מאוד. אני מניחה שאם הייתי קצת יותר עייפה, גם אני לא הייתי יותר מדי נהנית אבל מה לעשות, לא הכל מושלם בחיים. אחרי הסרט שיחקנו טאקי ואז כולם הלכו הביתה כי לא אומרים לא להסעה (ההורים של אביגיל ומיכל). כבר מזמן לא נהניתי ככה ובכלל נראה לי שהאווירה של הקיץ חזרה לשרות על אנשים אחרי שכל החורף היה קצת דיכאוני אבל אני שמחה שזה נגמר.
היום ב-8 בערב הלכתי להופעה של מגמת תיאטרון של השכבה שלי שהכינו שתי הצגות לבגרות (שהם עושים מחר) וראיתי את אחת מהן שקוראים לה ילדים רעים. כמובן שההצגה הייתה טובה ומאוד מרגשת והיו קטעים ממש חזקים אבל מה שהכי הימם אותי היה הסוף, אחרי ההצגה, הם עשו מן טקס קצר שבו קלטתי כל מיני דברים שגרמו לי למן הלם תרבותי קטן. זה היה פשוט יפה לראות איך חבורה של ילדים מהשכבה שלי שהם לא בהכרח חברים וכל מה שמשותף להם זה שהם בחרו באותו מקצוע, הצליחו להרים ביחד לבד, הצגה באורך כמעט מלא וברמה ממש טובה. לראות שדברים כאלה כן יכולים להיות זה אחד הדברים היותר חזקים, לראות שאם מנסים מספיק חזק ויש מספיק רצון ולא כל אחד מסתגר בקונכייה הקטנה שלו, אפשר לעשות דברים מדהימים ובימינו זה בכלל לא דבר טריוויאלי שחבורה של עשרה אנשים יכולים לגשת לבגרות ביחד, בימינו שאפילו עבודה של יחידה אחת בביולוגיה לוקחת יותר מדי מהזמן ומטריחה אותי להתחשב בעוד שתי בנות ועוד יחידת מעבדות בכימיה שגם מאלצת אותי לבצע וויתורים, יש אנשים שהם בגיל שלי שכולם ביחד עובדים למען מטרה אחת משותפת ואף אחד לא חושב אפילו לרגע לוותר כי כל ויתור כזה לא ידפוק רק אחד או שניים אלא חבורה שלמה של אנשים שגם הפכו להיות חברים רק מרוב מספר השעות המטורף שהם נמצאים ביחד. באמת שאין לי מושג איזה קסם פועל כאן אבל מה שבטוח זה שהא מאוד מיוחד.
מחר יש עוד פעם שביתה אבל אני אאלץ לקום בשלב כלשהו כי הבטחתי לרונה שאני אלמד איתה למבחן בכימיה (על סמך ההנחה שעד יום חמישי כבר לא תהיה שביתה). אבל עד שאני אלך לישון (בשעה כלשהי בבוקר) אני מתכוונת לשחק באייג' אוף אמפיירס 3 שזה אחד מהמשחקים שאמא קנתה לי ועכשיו סוף סוף יש לי מלא זמן לשחק.
אז בזאת נראה לי שזה כבר קצת יותר מדי והגיע הזמן לסיים.
לילה טוב לכולם...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
