כי החיים הם לא סרט מצויר

טוב, אז מלא זמן לא כתבתי והאמת שזה לא ממש מדויק כי לפני 3 שבועות כתבתי פוסט ענקי ודי רגשני שמטרתו הייתה לפרוק את כל מה שהצטבר (והצטבר הרבה) והוא אפילו היה די יעיל. אבל מסיבה מסתורית כלשהי, הפוסט לא נשאר וממש לא היה לי כח לשחזר אותו כי ידעתי שזה לא יהיה אותו דבר וחבל.

בכל מקרה, עכשיו חזרתי עם כוחות רעננים לחלוטין כדי לכתוב דברים אחרים ואולי קצת דומים למה שהיו אמורים להיות לפני 3 שבועות.

אז כאמור עברתי מלא דברים בחודש האחרון שחלקם כללו חשיבה די חזקה על לפרוש מהמכינה ועל מחשבות נוספות על טעם החיים שלי כמו שהם. ובסופו של דבר אחרי הרבה מאוד שיחות עם אנשים טובים שחלקם אפילו לא ידעו כמה קשה היה לי, הצלחתי לחלץ את עצמי מהתסבוכת הזאת של הדיכאון שנחת עלי. אני לא יודעת אם זה קשור אבל לפני שבוע וחצי, חזרתי לאולסטאר הסגולות שלי שכבר די נשכחו מאז שקניתי את החומות ופתאום נזכרתי כמה אני אוהבת אותן וחזרתי אליהן לאיזו תקופה (לפחות לעכשיו). חשבתי לכתוב פוסט קצת שיכלול רק את המילים "חזרתי לאולסטאר הסגולות שלי!!" כי בשבילי המילים האלו אומרות המון. אבל ידעתי שרבים וטובים ממני לא יבינו למה בדיוק אני מתכוונת אז החלטתי לחכות עד שאני אחזור הביתה ויהיה לי זמן לכתוב בשביל להאריך מילים קצת מעבר לשורה אחת.

אני לא באמת יודעת מה לכתוב אבל אני יודעת שממש חשוב לי לעדכן כי נזכרתי גם כמה הבלוג הזה חשוב לי ועכשיו זאת גם תקופה כזאת של חשבון נפש שבה אני מבררת לעצמי מה באמת חשוב לי בחיים - אם זה משפחה ואם זה הבית והמיטה שלי ואם זה חברים אמיתיים ואם זה אנשים שעושים לי טוב. הגעתי למסקנה שאני לא צריכה לביות חברה של אנשים מסוימים רק כי הם מקובלים ולא אכפת לי מאף אחד שיעשה לי פרצופים בגלל שאני איתם וטוב לי להיות איתם. אז מה אם הם מוזרים או לא נחמדים לכולם או לא חמודים או לא הרבה דברים. לא כל אחד מושלם וחבל לי שיש כל כך הרבה ביקורתיות בעולם. ואולי אני תמימה ואולי אני לא רואה הכל ובאמת שאני מנסה להפריד בין מה שאומרים לי לבין איך שאני מרגישה כלפי אותם אנשים בעצמי אבל זה קשה. אנשים יכולים להיות ממש הרסניים בדברים שהם אומרים לי על אחרים אבל אני לא מאשימה אותם, זאת אני שבסופו של דבר צריכה לברור את המילים והמחשבות וללכת עם הלב שלי.

אני מרגישה שזאת הפעם השלישית בחיים שלי שאני עוצרת בתקופה מסויימת ומתחילה להתעסק רק במה שחשוב באמת. כל פעם בערך בתקופה הזאת של השנה, אני נכנסת למן מצב של דיכאון, מצב שלא טוב לי עם החיים שלי (ופה כנראה אפשר להאשים גם את החורף בעניין) ורק אחרי תקופת זמן מסויימת אני מצליחה להשיג לעצמי מספיק מחשבות חיוביות ומגיעה עם כל מיני מסקנות על עצמי ועל אחרים.

חזרתי בשבועיים האחרונים לראות קצת טלויזיה כמו שפעם ממש אהבתי. די! מספיק עם היפות נפש הזאת של השנה שעכשיו בגלל שאני במכינה ואני כל כך עסוקה בדברים חשובים וגדולים ומתנדבת ועושה דברים כאלה פלצניים אז כבר אין לי זמן לראות טלויזיה. ממש היה עצוב לי לראות לאיזו רמה של הדרדרות הגעתי, רק בגלל שהכניסו לי לראש כמה אני מיוחדת שהחלטתי לעשות את המשהו הזה שנקרא מכינה. בסך הכל הלכתי לשם בגלל שאני מאמינה שזה מה שנכון בשבילי וזה מה שיעשה לי טוב. ולא בגלל שום סיבה אחרת.

אז חזרתי לראות טלויזיה אבל לא באמת אפשר להספיק יותר מדי, אז כמובן שהשלמתי את כל הפרקים של הישרדות הישראלי והתחלתי לראות בוי.או.די את הפרקים של האי שזאת הסידרה בערוץ הילדים שמחליפה את השמיניה. אולי היא לא מצליחה להגיע לאותה רמה אבל אני עדיין ממש נהנית לראות אותה (אני יודעת שאני ילדה קטנה - כולם אומרים לי את זה - אבל למי אכפת ממה שכולם אומרים). באחד הפרקים האחרונים שראיתי היה משהו שממש הזדהיתי איתו, היו שם שני ילדים שרק בגלל לחץ חיצוני מסויים עליהם, עשו משהו או לפחות חשבו על לעשות אותו. זה קומם אותי ועוד יותר קומם אותי כשחשבתי על זה וגיליתי שאני עשיתי בדיוק אותו דבר. הייתי כנראה פזיזה מדי ועכשיו אני צריכה להתמודד עם התוצאות ואם אני רוצה לשנות משהו אז אני צריכה לעשות את זה כמה שיותר מהר כי בכל מקרה זה יהיה קשה.

חזרתי גם לקרוא ספרים כמו שאני יודעת שאני אוהבת וגם את זה הזנחתי "מפאת חוסר הזמן במכינה" קראתי שני ספרים ממש טובים, האחד הוא מעשה תמר והשני הוא מוות באוורסט, שני ספרים ממש שונים אחד מהשני אבל שניהם כתובים בצורה ממש טובה וקלילה יחסית (כי בכל זאת אין לי כח להתמודד עם משהו כבד מדי) וממש נהניתי לקרוא אותם. עכשיו אני מחפשת ספר נוסף לקריאה ואם אני לא אמצא בבית אז אני אקח מקרן את הספר פיטר פן שיש לה במכינה.

אז לזכר הימים הטובים (וכי מיכאל כל הזמן קורא לי חתולה), אני אסיים ב-מיאו!

אל תדאגו, אני לא אסיים בלי שיר :)

הקשבתי לשיר אתמול בנסיעה בדרך הביתה והרגשתי שהוא ממש נכון לגבי בימים האלה

לא גמור - איה כורם

אני שוב אטוס אליך ונתחבק בשדה התעופה

שדות תעופה, אתה יודע...

אני שוב אגרור אותך לסרט או נלך להצגה

כי זאת העיר הזאת אתה יודע...

אני שוב אלבש משהו קצר, ונשתכר במסיבה

שנה חדשה אתה יודע...

אני שוב אלחש לך באוזן ונשכב במכונית חונה

ואיפה כל דבר אתה יודע..

בן זונה. 

אולי תכתוב מכתב, או תתקשר אלי?

אולי תזכור שיש לי יום הולדת?

אולי תקום עכשיו ותארוז תיק גב?

אני רוצה אותך ומפחדת. 

ויש לך מזל שיש פה הפסקת חשמל,

אחרת לא היה לי זמן לחשוב עליך.

עומדת במטבח קטן, אתה עוד שם ואני כאן,

אצלי יורד הערב. 

אולי תכתוב מכתב, או תתקשר אלי?

אולי תזכור שיש לי יום הולדת?

אולי תקום עכשיו ותארוז תיק גב?

אני רוצה אותך ומפחדת. 

ושוב העיר מוארת בצורה מוגזמת.

והשלג רק לבן לא קר.

ושוב, אני שוב שוכחת שלנו אין כבר שום דבר.

עדי:)