אין לי הרבה מה לכתוב, אולי רק להרחיב קצת על הפעם הקודמת שממנה שום דבר לא באמת השתנה.
היה לנו לפני שבועיים שבוע של גדנ"ע מפקדים והיה הכי מוצלח בעולם! ממש פחדתי מזה וגם היה ממש מפחיד בפועל אבל למדתי מלא וגם שיניתי קצת גישה בקשר לצבא שעכשיו אני כבר ממש מחכה לו וגם למדתי עוד כל מיני דברים על מנהיגות כמו שממילא הייתה המטרה המקורית.
באותו סוף שבוע נסעתי לסיור הכנה בהרי ירושלים ובירושלים עצמה בתור חלק מצוות מסלולים של עלייה לרגל (פרויקט הדגל של המכינה) והלכתי רק עם נעמה בכל היום הראשון מהר טייסים (אליו הגענו בתחבורה ציבורית) ועד להר הרצל. ראינו מלא דברים שכבר כמעט שכחתי מקיומם - ציפורים וצמחים וטבע ויופי שקט והיו הרבה מכולם. כשהגיע הערב התברר שאין לנו מקום לישון והיינו קצת נואשות, חיפשנו ללא כל כיוון מסוים עד שנעמה נזכרה בחברי משפחה שלה בהר אדר. בסופו של דבר, משתי בנות אבודות בתחנה המרכזית בירושלים שמחפשות אפילו מקום באחת מהאכסניות בעיר שכולן היו מלאות בגלל פורים, הפכנו לשתי אורחות רצויות אצל בני זוג נחמדים שאירחו אותנו כיד המלך באירוח שכלל מקלחת, מיטה וארוחת בוקר משובחת ולקינוח, הסעה עד לכניסה של הישוב כדי שנוכל לתפוס אוטובוס.
זה ממש הזכיר לי את הנסיעה שלי עם המשפחה לפני שנתיים לנורווגיה. היה שם איזה לילה אחד שהגענו די מאוחר למקום תיירותי למדי ובדרך גם עברנו במנהרה די מפחידה שאורכה היה 11 ק"מ והיה נדמה שהיא לא תיגמר לעולם, וניסינו למצוא מקום באחד המלונות. ניסינו בכמה ובאף אחד מהם לא היה מקום. המשכנו למקום קצת יותר רחוק ובדרך עברנו מנהרה של 8 ק"מ וגם שם לא היה מקום אבל השארנו את הפרטים שלנו בכל מקרה. בצעד נואש הוחלט שנחזור לעיר הגדולה יותר ועברנו עוד פעם במנהרה של ה-8 ק"מ ואז גם במנהרה של ה-11 ק"מ ואז כשכבר היינו בחצי הדרך לעיר בסביבות 10 בלילה, התקשרו ואמרו שיש מקום בעיר השנייה אז אבא שלי סובב את האוטו ונסענו עוד פעם מתחת למנהרה עם ה-11 ק"מ וגם מתחת לזאת של ה-8 ק"מ והגענו למלון בערך ב-11 אחרי לילה סיוטי ביותר. החלק הכי מפחיד היה כמובן המנהרות שלא נראה שהיה להן איזשהו סוף והיה ממש מלחיץ לעבור אותן בחושך בלילה כשגם אין אור בקצה המנהרה. ובכל זאת, בפעם השנייה שעברנו במנהרה של ה-11 ק"מ, הדס ואני המצאנו שיר על פי המוסיקה של "יש אי שם":
יש אי שם
אור בקצה המנהרה
הוא מחכה רק לך
יש אי שם
שרנו את הבית הזה בלופים וזה באמת גרם לנו להרגיש אז יותר טוב. כשהייתי בתחנה המרכזית בירושלים נזכרתי בו והתחלתי להריץ אותו בראש שלי כמו מן מנטרה כזאת של הכול יהיה בסדר ואז באמת הכול היה בסדר..
יום למחרת היינו בעיר העתיקה וזה היה פורים והיה ממש מיוחד לראות את כולם מחופשים גם ליד הכותל ובכלל כל האווירה הייתה ממש מוצלחת.
בצהריים חזרנו למכינה ואחרי כמה שעות המשפחה שלי הגיעה לבקר אותי וגם נשארו לארוחת ערב ואז נסעו למצפה רמון ששם הם ישנו במלון. ואז הייתה מסיבת פורים במכינה וכולם התחפשו והיה ממש משעשע.
ביום שבת המשפחה שלי הגיעה שוב וצפינו ביחד בעדלאידע של התיכון ואז נסעתי איתם והייתי עם הדס ודפנה בבריכה של המלון וגם אכלתי איתם צהריים וחזרתי לשבוע נוסף במכינה.
יום ראשון עבר וביום שני כשהייתי בתחנה המרכזית בבאר-שבע אחרי ההתנדבות התקשרו אלי והזמינו אותי לראיון לאע"מ ליום שלישי.
ממש כמו בשנה שעברה שאז בדיוק הייתי באורחות של המכינה וגם אז הייתי בתחנה המרכזית. וגם עכשיו כמו שנה שעברה, הרגשתי ממש הקלה ומן שמחה שלא אכפת לי שהיום עשיתי ממש מלא נסיעות ומחר אני אצטרך לנסוע עוד כי בשביל התפקיד הזה אני אעשה הכול.
ביום שלישי עליתי מוקדם על אוטובוס בדרך לתל-אביב וחיכיתי בבית אליהו בקוצר רוח לראיון ועשיתי את הראיון וכשיצאתי הרגשתי ממש לא בטוחה עם עצמי בדיוק כמו שנה שעברה ככה שהכול עוד פתוח ורק עוד חודש יהיו תשובות.
ביום רביעי הייתה מליאה ובחרו בי להיות חלק מהצוות שמוציא את טיול צפון וזה כיף לדעת שאני עדיין נחשבת למישהו שיכול להרים דברים במכינה וזה נחמד.
בחמישי-שישי יצאתי עוד פעם לטיול לירושלים והפעם עם כל המכינה והפעם היינו בעיר העתיקה בערב וזה היה ממש מיוחד אם כי הייתי ממש עייפה אז קצת פספסתי. אבל אז חזרתי הביתה וזה היה הסיום הכי טוב שיכל להיות לשבועיים האלה.
עם כל תחושות הדז'ה וו האלו אני יוצאת די מבולבלת, נראה לי שזה טוב כי עובדה שעכשיו ממש טוב לי. אבל מצד שני אני די חוששת שכל החיים שלי ימשיכו ככה ללכת במעגלים, לרדת ולעלות ולרדת, עד מתי? (כל עוד אני לא בצבא ואני יכולה להגיד את זה..)
נכון שאני לומדת בכל מיני טעויות אבל האם באמת למדתי? אני כבר לא בטוחה בשום דבר, פתאום אני חושבת שאולי לא למדתי שום דבר, למרות שהבטחתי לעצמי כבר לפני שנתיים שלא יעבור יום מבלי שאני אלמד משהו חדש. אבל כמו שנאמר, הבטחה בלי עדים מחזיקה לי עשר שניות.
טוב, אני יודעת שהשתניתי ונראה לי שזה גם די רשום לי על המצח כי הרבה אנשים אמרו לי את זה. והנה עכשיו אני מסיימת את הפוסט במן פסימיות כשרק לפני שנה כל הפוסטים שלי נגמרו בהרבה אופטימיות חמודה שכזאת. אני מנסה להסביר לעצמי שזה בגלל שלפני שנה עדיין הייתי צריכה את האופטימיות בשביל למצוא את מה שטוב ועכשיו כשכבר מצאתי אז אני קצת פוחדת מזה ואני מחפשת נקודות אחיזה במציאות הכואבת כי קשה להיות מאושרים.
אולי זה נכון ואולי זאת שטות גמורה אבל בכל מקרה אני לא מסוגלת לסיים בצורה אופטימית במיוחד..
שיהיה שבוע טוב ושיעבור מהר (ביום שישי אני בבית לכבוד טקס קבלת תעודות בגרות), עדי:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האינדיאנית
וגם מחוות מאוכזבות כאלה 
וגם סתם התעלמו ממני לחלוטין 
אבל ידעתי שאני חייבת להיות חזקה ואסור לי להישבר. פתאום הפכתי להיות מקובלת בעיני הצוות הבוגר וכולם ניסו לפתע לדבר איתי, הרי מה פתאום שעדי, זאת שאף פעם לא עושה בעיות, הילדה הטובה והקטנה שתמיד נמצאת שם, מה פתאום שדווקא היא תדפוק את המערכת. וכל אחד בדרכו שלו ניסה לתקן את המעוות מבחינתם והם פשוט לא היו מוכנים לקבל את העובדה שיש לי אישיות ואני עושה מה שטוב לי. תומר צעק עלי והשפיל אותי מול כל הקבוצה בכל הזדמנות שיצא לו, רועי ניסה לדבר על הרגשות שלי ואפילו קצת הצליח לו ומרב בצביעות יתרה פשוט באה ואמרה לי שאני ממש חשובה לה וכשזה לא עבד לה היא נזכרה להודות שהמכינה/המערכת הרבה יותר חשובה לה ממני, לא שיש לי בעיה עם זה רק חבל שבשביל שהיא תגיע לזה היא הייתה צריכה לשקר לי במשך חצי שעה.