כי החיים הם לא סרט מצויר

8 שנים.

זה כואב. דברים הכי כואבים כשנמצאים במצב פגיע. לא יודעים מה פגע ופתאום זה פוגע, בלי שום אזהרה מראש, בלי שום תכנונים. מחשבה קטנה, ידיעה אחת ופתאום הכל מתמוטט. זה כואב כל כך.

עכשיו אני במצב מאוד פגיע. מחפשת את עצמי, ובעיקר לא מוצאת. הכל מסביבי מאבד משמעות ואין לי מושג מה טוב ואיך ליצור אותו. פעם הכל היה ברור וידוע ודווקא עכשיו אני לא יודעת כלום אני מתנוונת לתוך כאב אחד גדול.

אני רוצה לבכות וכבר לא יכולה יותר. זה ממש מתסכל. כל כך עצוב לי ואין לי אפילו מושג איך זה קרה. שוב הוכחתי לעצמי כמה אמיתי הכאב וכמה אמיתי הזיכרון. כמה אני מדחיקה כל יום וכמה העולם הזה דפוק. כל מה שמעניין אתנו הוא כל כך שטחי, כל כך לא חשוב. כשכואב, שום דבר לא חשוב. ועכשיו כואב.

כל שנה שעוברת אני חושבת שאני לאט לאט מתגברת. כזאת שטות. לעולם לא אתגבר. לעולם לא אשכח. וזה אפילו כבר מעבר לזיכרון, משהו שגורם לי להרגיש רע. הזיכרון שלי ושל איך שהייתי כשהיא הייתה איתי. כמה הייתי שמחה וכמה הכל היה טוב. כל דבר שפגע בי נהדף חזרה על ידי שריון של כל מה שהיה בינינו. והשריון התנפץ ולא נשאר כלום חוץ מרסיסים. וזה ממש כואב.

אין אמת יותר. אין את הדבר האמיתי בחיים. אין בשביל מה או בשביל מי. לפחות לא מישהו אמיתי ומבין כמוה. לפני שלוש שנים פתחתי את עצמי וזה התברר שקר אחד גדול. האמון התרסק ולא באמת נבנה מאז. אין הבנה. ממש קיוויתי שיהיה מישהו אחד, שסוף סוף יבין ויתחבר ויזדהה ונוכל לחיות את חיינו בין תוגה לשאר היום יום. אבל במקום פרח שאני אצטרך לפתוח אותו, התגלה שקר. אין הבנה. רק שקר אחד גדול. וזה כואב כל כך.

עשיתי בחירה לפני שלוש שנים וטעיתי. מצאתי מלאך אבל הוא לא יכול לשמור עלי, לא באמת. הוא לא מבין. הוא לעולם לא יבין. הוא לא רוצה להבין. אף אחד לא באמת רוצה להבין. ואני לא רוצה להסביר. כי אני יודעת שאין אף אחד שמקשיב. היתה לי אפשרות להבנה אמיתית שבה כנראה אני לא הייתי מבינה. זה דפוק. זה דופק אנשים ממש חזק. מבחוץ הכל בסדר עד שיום אחד נשברים, מתנפצים בכאב.

הזמן עובר ועדיין נותרתי בלי משמעות אמיתית. הבטחתי לה המון דברים. שאני אהיה אדם טוב, שאני אשתדל ואנסה ממש חזק להגיע אליה. אבל אני כל כך אבודה. אין לי מושג מה אני עושה לא בסדר, באמת שניסיתי. אבל זה קשה. אני כל כך לבד. לא טוב לי. אני רוצה להיות חזקה, אני רוצה להיות מועילה, אני רוצה לעזור. אבל אני ממש מעורערת. הלכתי כל כך עמוק לתור האיבוד הזה שהדרך כבר מזמן אבדה. אני לבד, מפוחדת, מצפה ונמאס לי כבר. נמאס מכל השטויות הקטנות. אני צריכה משהו או מישהו יציב בחיים שלי. מישהו שיראה לי את הדרך הנכונה. או לפחות יצביע על כיוון כללי. אני יודעת שאני יכולה. עשיתי כבר כל כך הרבה ואני לא מתכוונת לוותר עכשיו. אני רק צריכה קצת עזרה, קצת יד מכוונת. כבר נמאס לי לבקש כי אני יודעת שיש גבול גם לבקשות. מתישהו יימאס לה להקשיב לי. היא תגיד לי להתבגר, לקחת את עצמי בידיים ולעבור הלאה. אבל כרגע אני לא יכולה, כואב לי.

היה איש אחד היום שאמר מלא דברים מאוד חזקים. מסתבר שגם אחרי שמונה שנים אפשר עוד ללמוד דברים חדשים עליה. לא יודעת למה אף פעם לא באמת ידעתי. כאילו, כן ידעתי אבל לא באמת. כמה כוח היה לה. את זה כן ידעתי ולזה אני שואפת. לכח רצון החזק הזה שעשה בשבילה חצי מהעבודה. כל כך הרבה זכרונות ועכשיו אני מנסה לדלות מהם משהו, אולי יש עוד סודות שנסתרים מעיני ואני בעיוורוני מפספסת. למה היא התכוונה, למה היא כיוונה את העולם הזה? איזה טוב היא ראתה שאני לא מצליחה לראות. ילדה קטנה, לא באמת מודעת להכל אבל עם תחושה חזקה של טוב. אני לא רוצה לאכזב אותה ונראה לי שכבר איכזבתי מספיק. אני רוצה להגביר את הטוב בעולם ולא לגרוע. אין לי מושג איך אבל אני לא אוותר. אני לא אתן לכאב לנצח!

אביגיל, אני אזכור אותך תמיד. גם אם הזכרונות מתעמעמים, המעשים יישארו ויוכיחו.