כי החיים הם לא סרט מצויר

למה אני תמיד צריכה להיות כזאת רגישה? למה אני לא יכולה פשוט לא לשים זין על אף אחד ולעשות מה שאני רוצה בלי להתרגש מזה? בסך הכל רציתי שאני אוכל לזכור הכל בצורה הכי טובה שאפשר ובאמת היו מלא דברים טובים ואפילו מצוינים אבל כמו שגם היה כתוב בדו"ח דוברת, אנשים נוטים לראות תמיד רק את השלילי ולבקר רק את זה ולקחת את כל הטוב כמובן מאליו. אני לא רוצה שזה יקרה אבל ככה יצא. פשוט יש ימים כאלה.

אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי לוקחת הכל אישי כל כך ופשוט נותנת לדברים לקרות. אני מניחה שהמצב לא היה יותר מדי שונה כלפי חוץ כי אני מסוגלת להסתיר את זה די טוב אבל כנראה שבפנים הכל היה שונה לחלוטין. קודם כל הייתי הרבה יותר רגועה, לא הייתי בוכה כל כך הרבה בכל פעם שאני ניגשת לכתוב משהו על המחשב (לרוב, הדברים האלה נגנזים כי אני יודעת שממילא לאף אחד לא אכפת ממה שעובר עלי), לא הייתי דואגת כל כך בגלל בערך כל דבר, לא הייתי כל כך חלשה ושבירה, לא הייתי רוצה שהאדמה תבלע אותי כל שני וחמישי, לא הייתי בוכה עכשיו ואולי אפילו הייתי מצליחה במה שעד עכשיו נכשלתי.

כל פעם מחדש זה קורה, אני ממשיכה בשגרת חיי הרגילה ואז זה תוקף אותי, פתאום משום מקום ואני עדיין לא מוכנה וכבר התחלתי להסיר חלק מהמגננות שלי כי הרגשתי מספיק בטוחה ואז פתאום זה מכה שוב ותוך כדי התחמקות לא מוצלחת במיוחד (בדרך כלל) אני מחזירה לעצמי עוד פעם את כל המעטפת והכל צריך להתחיל מחדש, כל הזמן מחדש אני צריכה להילחם ולא בשביל לנצח אלא רק בשביל לשרוד. כל מה שאני מרגישה, כרגיל לוקחת הכל יותר מדי אישי. אנשים אחרים בטח יגידו שאני הוזה ועל מה לעזאזל אני מדברת בכלל הרי בסך הכל...   אבל לא, זה לא נכון. זה מה שאני מרגישה וכנראה שככה זה.

אתמול אחרי הבגרות הלכנו קצת ודיברנו. דיברנו על כמה העולם חרא (אני לא מסכימה עם זה) בגלל איך שהאנשים מתנהגים וכרגיל התלוננו והתלוננו (אנחנו מאוד טובים בזה). אחרי זה הוחלף נושא והגענו איכשהו לנושא של איזה אנשים נרצה לפגוע בהם. אני חושבת שבדיוק ככה זה מתחיל, אם כבר אצלינו יש מחשבות על פגיעה באנשים אז איזו זכות יש לנו להתלונן על שאר האנשים בעולם? ואולי זאת הבעיה שלי. אני יותר מדי בוחנת את עצמי. אולי באמת אני צריכה לנסות להרפות ולהתבונן בעין בוחנת גם על אנשים אחרים. אבל אני לא באמת מסוגלת, תמיד כשקורה משהו, קטן כגדול, אני קודם כל מוצאת את עצמי אשמה ומתחילה לאכול את עצמי מבפנים. ורק אח"כ לפעמים אני מתחילה לכעוס גם על אנשים אחרים.

מה אני בסך הכל רוצה? שיהיה לכולם טוב, שכולם יהיו שמחים, שאני אהיה שמחה יחד עם כולם. אולי הבעיה היא שאני מנסה יותר מדי. יותר מדי פעמים אני מוצאת את עצמי אבודה בנסיון נואש לעשות משהו, לשנות משהו. אני שונאת שדברים נשארים כמו שהם אם זה לא טוב. אני יודעת שבדרך כלל רק אם עושים משהו אז דברים יכולים להשתפר ואם לא עושים שום דבר אז הדברים בדרך כלל רק נעשים יותר גרועים ובזה אני גם מאמינה (דיברנו אתמול גם על אמונות). אני מנסה, באמת. אז למה בכל זאת זה מגיע לי? למה בכל זאת הכל מגיע בסופו של דבר ללב המסכן שלי שלא רצה שום דבר מאף אחד? טוב, אני יודעת שבזה אני יכולה להאשים רק את עצמי. רק אני אשמה בזה שאני לא מצליחה בכל הנסיונות שלי. אני יודעת שזה יהיה הרבה יותר קל פשוט לא לנסות שום דבר ואז גם לא להיפגע כי אם לא קופצים למים אז אי אפשר לטבוע. אבל זאת לא אני.

אבל אני עדיין לא מבינה למה אני צריכה לקחת הכל ללב בכזאת צורה, זה בסך הכל חיים. זה לא אמור להיות יותר מדי מסובך, הרבה אנשים כבר עברו אותם בהצלחה.

אני רק רוצה שכל המחסומים לפתע יעלמו או שאני רק ארדים את הלב שלי זמנית ואפילו רק ליום אחד. האפשרויות שלי יהיו ללא גבולות. סוף סוף אני אוכל להגיד את כל מה שאני רק רוצה מבלי לפחד, מבלי הצורך המעצבן הזה להתגונן ואז כל המילים מתבלבלות. פשוט להגיד דברים וזהו ואם למישהו יש בעיה עם זה אז שילך ל..  אני אוכל להיות עם מי שאני רוצה מבלי לפחד ממה שאלה שקוראים לעצמם חברים שלי חושבים והכי חשוב, אני גם לא אצטרך להיפגע ממה שיגידו לי או יעשו לי ודעתי לא תוסט מהמטרות שאני אציב על עצמי. אני יודעת שאני לא אהיה מאושרת ככה. אף אחד לא מאושר ככה אם הוא נורמלי. אבל אני תמיד אחלום על יום כזה שבו הכל יהיה אפשרי. 

למה לי לקחת ללב - אריק איינשטיין

למה לי לקחת ללב -
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.

למה לי לקחת ללב -
יש לי הרבה לאהוב מראש,
יש לי תמיד חברים שעוזרים לשמוח.

תן לצעוק, תן ללמוד,
תן לצחוק ותן לשמוע.
תן לחיות ותן לטעות
תן לעצמך לסלוח.
פשוט לאהוב.

זה מה שרציתי לכתוב -
לך עם זה לאט,
ואז תוכל פשוט לרוץ מהתחלה.

למה לי לקחת ללב -
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.    

בתקופה המודרנית שבה אנחנו חיים הדבר שנראה לנו הכי טבעי לעשות זה לקחת שפורפרת של טלפון, להקיש על כמה כפתורים ולהתקשר למישהו ולדבר איתו כאילו שהוא כאן ליד. היום אפילו כבר לא מדובר בטלפון חוטי שמחובר אי שם לאיזו מרכזיה אלא פשוט לוקחים את המכשיר הנייד שתמיד נמצא בהישג יד ומתקשרים לנייד אחר, כך שהשיחה מגיעה ישירות למי שרוצים כי הרי לכל אחד יש את הטלפון הנייד שלו ואפילו לא צריך לעבור עוד אנשים בדרך. ולחשוב שפעם זה היה כל כך מוזר...  בנוסף, אף אחד חוץ ממי שמתקשרים אליו וממני לא צריך לדעת שבוצעה השיחה, ישר אחר כך אפשר למחוק את המידע מהזיכרון וזהו, האם השיחה אי פעם התבצעה? כנראה שאפשר רק לשער...

והרי שיחת טלפון זה דבר כל כך פשוט וטריוויאלי, לא צריך לקום, לא צריך להתלבש יפה, לא צריך להיראות במיטבי, לא צריך להביט לאחר בעיניים, פשוט קצת להזיז את השפתיים ולהוציא קול. אבל בכל זאת, משום מה, זה עדיין אחד הדברים שאני מוצאת ליותר מסובכים לעשות בימינו. אמנם פעם כשהייתי ביישנית ברמות קיצוניות אז גם לדבר עם מישהו פנים אל פנים היה קשה אבל עכשיו, אני מעדיפה את זה פי אלף מכל שיחת טלפון שהיא. אין לי מושג למה אבל הקטע הזה של לדבר בטלפון (או לחילופין לדבר דרך כתיבה במחשב) פשוט נורא קשה לי. יותר מדי פעמים בזמן האחרון אני לוקחת את הטלפון, נורא רוצה לדבר עם מישהו אבל פשוט לא מסוגלת. תמיד כשאני נפגשת עם כל אחד אני מסתדרת מצוין ויכולה להמשיך לדבר ולדבר אבל פתאום בטלפון השיחה נקטעת ואובדת נורא מהר. אני מרגישה שאם אין סיבה אמיתית להתקשר למישהו אז פשוט עדיף שלא. אני מאוד מפחדת שהשיחה תהיה נורא מוזרה וסתם תיגמר אחר שלום אחד. תמיד עדיף שיהיה איזה נושא כלשהו שאיתו אני אוכל להוביל את השיחה אחרת היא נתקעת. הייתי רוצה להתקשר לכל כך הרבה אנשים אפילו סתם, רק בשביל לשמוע את הקול שלהם, לשאול מה שלומם ולשמוע מה קורה איתם אבל אני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת. אני כבר ממש מיואשת מעצמי וכל הזמן ממשיכה לשאול את עצמי מה הבעיה בסך הכל, מקסימום השיחה תיגמר מהר ולא באמת קרה כלום. אבל כנראה שזה כן נורא ואין לי מושג אפילו למה כי זה פשוט מה שאני מרגישה אחרי כל שיחה קצרה מדי. אני פשוט מרגישה כאילו הפרעתי למי שזה לא יהיה בקו השני כי אחרת איזו עוד סיבה הייתה לשיחה להסתיים כל כך מהר וזאת לא הרגשה טובה, הרגשה לא רצויה, אני פוחדת מהרגשה כזאת ובגלל זה אני פוחדת להתקשר, פוחדת להיפגע, להרגיש לא רצויה. מתישהו ניסיתי להכניס לעצמי לראש שזה לא אמור להיות ככה, שאנשים כן שמחים שמתקשרים אליהם, זה הרי מוציא אותם מהשיעמום שהם נמצאים בו בדיוק כמוני. אבל זה לא עבד ואולי אפילו עשה את הכל יותר גרוע, עכשיו גם יש את הפחד שאני לא רצויה סתם, אפילו בלי ממש סיבה אלא סתם כי זאת אני וזה נורא מפחיד אותי. אני נורא רוצה לדבר עם אנשים, להתקשר ולספר או לשמוע דברים אבל אני פשוט מפחדת. כבר כמה שבועות שאני רוצה להתקשר אבל אני לא מוסגלת, הבטחתי לעצמי שאני אתקשר אתמול אבל לא הייתי מסוגלת ועכשיו אין לי מושג אם אי פעם אני אהיה מוסגלת :-(  

היום הייתה מתכונת בהסטוריה שהייתה במפתיע די בסדר. אין לי מושג אם כל מה שהמצאתי הוא באמת נכון אבל אני מקווה לטוב. אתמול הלכתי ליעל מרקוס כדי ללמוד הסטוריה וגם יעל פירר הייתה שם ולמדנו ביחד עד שעות מאוד מאוחרות של הלילה וזה היה לימוד מאוד יעיל לפחות מבחינתי. זה בכלל מאוד יעיל שיש חברות שגרות נורא קרוב ואפשר לבוא לבקר אותן מתי שרק בא לי. אבל כאן אני עוד פעם נתקלת בבעיה שדומה לבעיה הטלפונים, אני לא מסוגלת פשוט להזמין את עצמי לבתים של אנשים אחרים ולרוב אם לא מזמינים אותי אז אני לא אקח את היוזמה ואציע לבוא מרצוני - בעיה. חוץ מזה שהתהליך כרוך בדרך כלל גם בצלצול של טלפון.

בדרך הביתה בסביבות השעה 12 בלילה ניסיתי לסדר לעצמי את כל מה שלמדתי בהסטוריה ופתאום הכל התחיל להתבלבל נורא בתוך הראש שלי (כנראה מהעייפות) וגם העובדה שאצל יעל לקראת הסוף התחלנו להגיד כל מיני שטויות ולעוות את ההסטוריה לא עזרה במיוחד. בכל מקרה נזכרתי (איך לא) בשיר מאוד נחמד ומבלבל של כוורת:

שיר המחירון - כוורת

כמה עלו הוילונות מעל האצטבה?
זה לא עלה לי גרוש, זה החופה מהחתונה.
כמה עלו המאפרות, בלי מה שיש בפנים?
אספתי אותם בנסיעה ממלונות שונים.

לכל דבר מחיר,
לדל ולעשיר,
לפתוח ת'גרון,
זה שיר המחירון.

כמה עלו הארונות ליד הספה?
שלוש מאות לירות במזומן, כל מטר מרובע.
מי צבע את הקירות בכל הדירה?
שמונים ואחד הנביאים, פתוח כל שנה.

לכל דבר מחיר,
לדל ולעשיר,
לפתוח ת'גרון,
זה שיר המחירון.

מי צבע ת'ארונות רק פעם בשנה?
מי הם שלוש מאות הנביאים שעל הספה?
כמה לירות במזומן בכל הדירה?
מי עלו על הקירות שמונים ואחד שנה?

לכל דבר מחיר,
לדל ולעשיר,
לפתוח ת'גרון,
זה שיר המחירון.

זהו, עוד מתכונת מאחורי ופני לעבר הבגרות במתמטיקה. ובנתיים, סוף שבוע נעים לכולם

הבחינות, כמו שחזיתי מראש, חולפות בקצב מסחרר. עוד מתכונת במתמטיקה (אני מקווה שבזאת הלך לי יותר טוב), בגרות באנגלית בשעות אחרי הצהריים המאוחרות שמציינת את סיום מקצוע האנגלית בתיכון לנצח! ואז פתאום שבועות, מן חופש לא צפוי שכזה שבו פתאום כל המשפחה בבית ויש הרגשה נינוחה שמופרת רק בגלל העובדה שיש ביום שישי מתכונת בהסטוריה. אמנם גם יש ריבים ועצבונים כמו תמיד כשאנחנו מתחילים להיות יותר מדי זמן ביחד אבל גם זה לא יותר מדי מוגזם. ביום שני אחרי הבגרות, הלכתי לים עם מיכל ומור והיה קריר ונחמד. הייתה שקיעה וישבנו על הדשא ודיברנו עד שעה די מאוחרת. אתמול נסעתי לקחת את ענת מהתחנה המרכזית והיה נורא כיף. ובשאר הזמן אני לומדת להסטוריה (פחות או יותר) או קוראת ספרים. שבועות זה חג נחמד..

בעקבות השיחה שהתרחשה בים עלו לי מלא מחשבות. בהתחלה נורא הצטערתי שהשיחה התגלגלה לכיוונים מסויימים ונורא כעסתי על עצמי שאמרתי כל מיני דברים שהרגשתי שסתם פגעו ואני מאוד מצטערת אם זה באמת נכון. אחר כך התחלתי לחשוב קצת על עצמי וכמה כל הקטע הזה של לתת אמון באנשים אחרים נוגע אלי. ניסיתי לחפש אם יש לי מישהו כזה שאני חושבת שאני יכולה לתת בו אמון במאה אחוז בכל נושא שבעולם. חשבתי גם על הבלוג הזה שעוד מעט חוגג שנה שלמה ועל כל מי שאני יודעת שקורא פה או מקווה שהוא קורא פה ועל מה שאני כותבת או יותר נכון על מה שאני לא כותבת פה בבלוג הזה, על כל אותם דברים ששמרתי לעצמי ובמקרה הטוב סיפרתי למישהו אחד או שניים וגם זה בדרך כלל אחרי שוך הסערה. דיברנו על זה שלא טוב לשמור דברים בבטן ועצם היות החברים שלנו נו.. חברים שלנו, זה גורם להם אוטומטית להיות נורא אכפתיים ולכן מן הראוי יהיה לספר להם את כל צרותינו ובעיותינו. בפועל זה לא באמת קורה ככה או לפחות אצלי זה לא קורה ככה. יכולים להיות אנשים שאני מחשיבה אותם כחברים שלי כבר הרבה שנים ובכל זאת עדיין אין בינינו מספיק אמון בשביל שאני אספר ואשתף אותם בדברים מסויימים. זה נכון שאני יחסית משתפת הרבה אנשים בהרבה ממה שקורה לי ובמה שאני חושבת ואז יכול כל חבר מהשורה לחשוב שהנה, עדי לא מסתירה כלום, היא מספרת הכל - אבל בעצם אני לא מספרת כלום. את כל הדברים החשובים אני בסופו של דבר שומרת לעצמי ונותנת רק למתי מעט מחברי להם אני נותנת אמון מיוחד לשמוע עליהם. זה לא קל לתת אמון באנשים, לדעת שלא משנה מה, הם תמיד שם. משום מה אני נוטה לתת אמון באנשים שמסוגלים לקרוא אותי, אנשים שגם ככה מצליחים להבין אותי יותר טוב מהשאר והם יודעים בדיוק מה להגיד בשביל להוציא ממני את עדי כמו שהיא באמת. אין הרבה אנשים כאלה וכשהם קיימים אני מנסה בכל כוחי לשמור עליהם לצידי. וכמו שנאמר, לא משנה מה הם יעשו או כמה הם יפגעו בי, אני תמיד אסלח להם (נתעלם מהעובדה שלרוב הם לא יעשו דברים בכוונה לפגוע בי). אולי בגלל שכל כך חשוב לי לשמור על האנשים האלו, כמו גם על הסודות שלי, אני נוטה שלא לכתוב עליהם יותר מדי ולא נותנת להם את המקום והכבוד האמיתי שמגיע להם על גבי דפי הבלוג, כאילו אני פוחדת שאם אני אחשוף אותם ואת הקשר שלי איתם יותר מדי, הקשר הזה יפסיק להיות להיות מיוחד כמו שכנראה אני פוחדת שאני אפסיק להתייחס ברצינות לכל הדברים שאני לא מגלה אם הם יהפכו להיות גלויים.

באיזשהו מקום אני מאוד מאוכזבת מעצמי, לפני שנה הבטחתי לעצמי שבבלוג הזה הכל ישאר גלוי ואני אספר פה על הכל ולא אסתיר שום דבר. אבל בסופו של דבר יצא שהסתרתי יותר ממה שחשפתי וזה חבל. בקושי הצלחתי לדבר פה על מערכות יחסים שהיו לי עם אנשים או על מה אני חושבת על אנשים אחרים. בקושי כתבתי על דברים שאני פוחדת מהם או על חלומות שהיו לי (והיו הרבה). אני מאוכזבת מעצמי כי הכתיבה שלי בסופו של דבר יצאה די סתמית ולא משמעותית בכלל לפחות מבחינתי. מצד שני יכולתי בקלות פשוט לא לכתוב על כל הדברים האלה אבל בכל זאת החלטתי לכתוב עליהם כנראה מאיזשהי תקווה סמויה שמישהו בכל זאת ישאל, בכל זאת יתעניין בכל הדברים האלה וינסה לחקור קצת מעבר למה שנכתב, אולי בכל זאת מישהו מתעניין בי. זה לא קרה. אבל בכל זאת, ככה יכולתי לפרוק מעלי חלק מהדברים בלי שאני ארגיש שחשפתי יותר מדי וככה כנראה אני אמשיך.

אני גם ממשיכה לשאול את עצמי במי אני מוכנה לתת אמון ולמה ואיך אני יכולה לגרום לאנשים אחרים לתת בי אמון. איך בכלל משיגים אמון וכמה זמן זה לוקח? למה יש אנשים שתוך חודש אחד של היכרות, הייתי מוכנה לעשות בשבילם הכל ולספר להם הכל ולמה יש אנשים אחרים שלא משנה כמה טוב אני אכיר אותם, אני אף פעם לא ארגיש בנוח להיות יותר מדי קרובה אליהם. אני מניחה שלפחות אצלי העניין שבאמת קובע זה עד כמה שבן אדם השני מנסה להבין אותי. אני לא חושבת שצריך יותר מדי לנסות, פשוט לשבת יום אחד ובאמת להקשיב לי זה כל מה שצריך. אני יודעת שהרבה פעמים נורא מלחיץ (גם אותי) הרעיון של להיות יותר מדי ישירים, אבל מנסיון אני יודעת שהבן אדם שהצליח להגיע הכי רחוק לתוכי היה המישהו ששאל בהכי פשטות 'על מה את חושבת עכשיו?' זה נתן לי פתח לדבר על כל מה שאני רוצה ונתן לי גם את הידיעה שיש מישהו שזה מאמת יעניין אותו אם אני אתחיל.

לתת אמון באנשים זה קשה אבל אני יודעת שזה אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל והכי קל זה להתחיל מחדש. עם אנשים חדשים, עם עדי חדשה. ואולי אפילו עם אנשים קיימים זה אפשרי, אנשים שהאמון בינינו כבר מתחיל להיבנות -אולי. אני יודעת שזה קשה וכל כך קל להיפגע אבל אולי אם אני אתן לאמון שלי להוביל... 

Two Worlds - Tarzan

Put your faith in what you most believe in
Two worlds, one family
Trust your heart
Let fate decide
To guide these lives we see

A paradise untouched by man
Within this world blessed with love
A simple life, they live in peace

Softly tread the sand below your feet now
Two worlds, one family
Trust your heart
Let fate decide
To guide these lives we see

Beneath the shelter of the trees
Only love can enter here
A simple life, they live in peace

Raise your head up
Lift high the load
Take strength from those that need you
Build high the walls
Build strong the beams
A new life is waiting
But danger's no stranger here

No words describe a mother's tears
No words can heal a broken heart
A dream is gone, but where there's hope

Somewhere something is calling for you
Two worlds, one family
Trust your heart
Let fate decide
To guide these lives we see