כי החיים הם לא סרט מצויר

טוב, אז היום אנחנו מסיימים.

היום אנחנו עולים על אוטובוס משותף בדרך לבאר-שבע בפעם האחרונה.

היום אנחנו נפרדים.

כבר אתמול פונו כל החדרים שבמשך השבוע נצבעו בלבן.

ניפרדנו מהם וזה היה מאוד כואב ועצוב.

למרות התכנון לעשות לילה לבן, כמו רבים אחרים גם אני נכנעתי בסוף והלכתי לישון אי-שם בין 3 ל-4.

ישבנו וכתבנו אחד לשני בספרי מחזור (שדרך אגב יצאו ממש מוצלחים) והיה ממש משחרר.

סוף סוף הייתה לי שיחה עם תומר והרגשתי שקצת פיספסתי אותה. לא נורא, כנראה שהיא לא הייתה מספיק חשובה לי..

היו לי עם כמה שיחות עם כל מיני אנשים במכינה, בעיקר עם הבנים, אבל לא יותר מדי.

היום גם נקבל תיקים עם הכיתוב של מכינת הנגב ויהיה לי עוד תיק שאני אפילו ארגיש גאה להשתמש בו.

אני מקווה לא לבכות הרבה כי זאת בסך הכל פרידה. וחוץ מזה שממילא אני אראה את כולם ביום שישי במסיבה.

זהו, יום אחרון במכינת הנגב יוצא לדרך.

בהצלחה!

אז עוד בערך 4 שעות אנחנו עולים על הבמה ומבצעים את טקס הסיום שלנו בפני ההורים הנרגשים שבאים ברגעים אלו ממש מכל קצווי הארץ.

ואם ההורים נרגשים, אני רק יכולה לתאר לעצמי אילו עוצמות התרגשות יהיו על הבמה. זה באמת מרגש לסיים ואחרי יומיים וחצי של חזרות אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי. כל הזמן עולים בפלשבקים כל מיני זכרונות מהשנה החולפת והיום, יום שישי ה-13 מזכיר תאריך אחר מלפני שנה שגם הוא היה יום שישי ה-13 (טוב, לפני 11 חודשים) שבו נפגשנו כאן במדרשה, צעירים ותמימים ומלאי חששות (כך הסתבר לי) ומאז הפכנו לקבוצה.

אז הייתה קבלת השבת הראשונה שלנו על הצוק והיום תהייה קבלת השבת האחרונה שלנו. קיבלנו הוראות עלומות שאמרו להביא מתנה צנועה כלשהי לא למישהו מסוים. וכשהגענו, התברר שאנחנו משחקים משחק מתנות מגניב. היום אנחנו הולכים לשחזר אותו עם מתנות אחרות.

יותר מדי סגירות מעגל שזה פשוט מטורף. ככה אפשר לראות ממש בבירור איך השתנינו וכמה השתנינו וזה טוב. התבגרנו. ועדיין נשארנו ילדים (לראייה, הטקס סיום).

ממש עצוב להיפרד מהכל.

בגלל שההורים שלי באים ביום, עסקתי אתמול כמה שעות (כל זמן שלא היו חזרות) באריזה של החדר שלי. זה לא היה קל. בסך הכל אין לי בו יותר מדי דברים. אבל להכניס הכל לארגזים בהחלט לא עושה טוב במיוחד. עכשיו אני מחכה שהחדר יתרוקן וכל הדברים יעלו על האוטו כדי לראות את התוצאה הסופית של ריקון החדר. אני יודעת כבר כמה יהיה קשה לצבוע אותו בחזרה ללבן.

ולמרות שהיה מן ההגיון שאם ההורים באים אז כבר נחזור איתם וזהו, לא ככה קורה. ההורים יחזרו כלעומת שבאו ואנחנו נישאר בריקנות חדרינו למשך עוד שבוע של פרידות. זה אולי הדבר הכי חשוב שהמדריכים שלנו יכלו להתעקש עליו, העוד שבוע הזה אחרי שבאמת הכל נגמר. כי רק אחרי שמסיימים הכל, פתאום נזכרים בעוד כמה סגירות מעגל שצריך לעשות, בעוד כמה אנשים שרציתי להגיד להם משהו ולא הספקתי ובעוד ביקור בצוק שרציתי לעשות. ובדיוק בשביל זה נוצר השבוע הבא שלנו ואני מקווה שאני אצליח לגמור אותו ואת השנה בצורה הטובה ביותר בשבילי (מה שלא תהיה).

עכשיו הולכים לעשות את הצילום הקבוצתי (איך לא) בצוק ואז עוד קצת חזרות והטקס - היום עוד ארוך..

אז שיהיה שבוע סיום רגוע (עד כמה שאפשר)

עדי:) 

אם אני מוצאת את עצמי ערה בשעת לילה מאוחרת זו, כנראה שמשהו באמת מיוחד קרה.

ולא, לא ראיתי עכשיו ברצף את כל שר הטבעות ולא עשיתי שיחת נפש ארוכה עד מאוד אלא נשארתי לחלקיק מתיקון ליל שבועות שקרה אצלינו במכינה.

ורק למי שלא יודע, תיקון לי שבועות מתבצע בגלל שבקבל התורה ליד הר סיני, העם לא התעורר בזמן ולכן בשבועות יש מנהג של כיפור המעשה ולמידת תורה כל הלילה.

זה התחיל משיעור רגיל ועברנו על כל מגילת רות יחד עם כל המכינה. אח"כ הייתה הפסקה והמשכנו בקבוצה מצומצמת לכל מיני סיפורים אחרים - תמר ויהודה, קצת ממשלי, קצת על שמשון, ואפילו כל מיני פאקים שקיימים בתנ"ך. היו מלא צחוקים וממש נהניתי כי היה מקום ביטוי לכל אחד.

פתאום כשסיימנו גיליתי שעבר עוד יום ועכשיו נשארו רק עוד 11 ימים עד לסיום המכינה. זה די עצוב אבל בעיקר רעיונית (כלומר לא דמעות או משהו כזה). ובכלל בזמן הקצר שעוד נותר, אני באמת מנסה להספיק כמה שיותר מהכל. ואם תומר מתנדב להישאר ולדבר איתנו על התנ"ך, מי אני שאסרב. פתאום עוד פעם גיליתי את חדוות הלמידה שלי אבל עכשיו אני חוששת שזה קצת מאוחר. מצד שני, השנה קיבלתי הרבה מאוד כלים שיעזרו לי גם בעתיד אם אני ארצה קצת ללמוד.

הכל ממש נחמד לקראת סוף שנה ואפילו הספקתי לעשות עוד פרויקט אחד משל עצמי ממש לקראת הסוף (טיול  צפון רולז). עכשיו נותר רק הטקס וספר המחזור וקצת פרידות וסיכומים ואז...

אין לי מושג!

זה לא טוב וזה לא רע כי פשוט אין לי מושג. זאת הרגשה קצת מוזרה של חוסר אונים וגם של חופש שכבר די שכחתי מה זה ופתאום נפלו עלי חודשיים שלמים (ובתרגום למכינית - חמישית שנה). קצת קשה להבין מה לעזאזל קורה עם זה אבל זה גם יגיע וכנראה שנעבור גם את זה עם הרבה עזרה מחברים (אני מקווה) שיסכימו לארח אותי בביתם ולזכור שביתי תמיד פתוח לרווחה...

טוב, עכשיו כבר ממש לילה. וזה לא אומר שאין אנשים במשרד (ארור הספר מחזור). עכשיו גם ארתור אמר לי לילה טוב ואם הוא הולך לישון זה באמת אומר משהו. לפחות מחר קמים קצת יותר מאוחר..

אז שיהיה לכולם לילה טוב

עדי:)