כי החיים הם לא סרט מצויר
כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים |
 כינוי:
האינדיאנית בת: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
| 7/2006
רשמית אני השתגעתי
חזרתי כבר ביום שבת בערב אבל מאז בקושי התקרבתי למחשב, חוץ מלבדוק אם יש לי הודעות או להתעדכן בקשר למה אנשים אחרים עושים, בקושי הייתי מחוברת. כבר שבועיים וחצי שיש את המלחמה הזאת ובמקום כלשהו זה כבר מתחיל לעלות על העצבים ברמות שלא הכרתי אף פעם. בהתחלה עוד היה די בסדר ואחרי כמה ימים שהייתי די לחוצה אז זה כבר הפך למין שגרה מוזרה: יש אזעקה ואני שומעת את אימא שלי אומרת בקול "א-ז-ע-ק-ה" וכולם הולכים (כבר לא רצים) לחדר המוגן ומדליקים רדיו ומקשיבים עד שמודיעים שלא היו נפילות אצלנו (בדרך כלל) ואפשר לצאת. טוב, לפחות עושים קצת ספורט, לא?! אבל אחרי כמה ימים זה כבר מתחיל להציק. אמנם נסעתי לרמת גן והיה קצת שקט מהבלגאן הזה ואפילו נפגשתי עם מיכל ואביגיל ויעל וטלי בשתי פעמים שונות, אבל זה בהחלט לא הספיק לי. כל הזמן שהייתי במרכז הייתי בסדר למרות שהייתי מנותקת למדי, וכשחזרנו לחיפה נתקפתי במין דיכאון לא מוסבר שאפילו אני לא יכולה להסביר אותו. אני מניחה שזה נגרם בעקבות הידיעה שהחופש הזה די הלך לי וכבר אני בקושי אראה את החברים שלי ובגלל שהמשפחה קצת עלתה לי על העצבים, אבל בכל זאת מדובר במשהו די קיצוני שאולי בכלל נגרם מהחוסר עשייה ומכך שאני נותנת לעצמי לחשוב יותר מדי (שזה אף פעם לא טוב) על כל הדברים שקרו בתקופה של החודשיים האחרונים.
ועכשיו אני מגלה שעוד חודש נגמר לו והנה אני כבר בת 17, גדולה אבל עדיין קטנה. ואני לא מבינה מה אני צריכה לעשות כדי להשתנות ואני כבר ממש מבולבלת וגם הפוסט הזה ממש מבולבל כי כל החיים שלי עכשיו הם כאלה, למרות אי-העשייה שלי בתקופה האחרונה.
ועכשיו אני שואלת את עצמי איך אני יכולה לצאת מהמצב המוזר שאליו נקלעתי ואולי אני לא צריכה לנסות כי אלה בדיוק החיים ודווקא עכשיו בתקופה הזאת של האי-ידיעה יש סיכוי שאני פשוט צריכה לשבת ולחכות קצת לרגיעה שכבר עוד מעט תגיע בנסיעה לחו"ל ביום חמישי ועד אז אני חושבת שמה שאני צריכה לעשות זה רק להירגע כי אחרת אני פשוט לא אשרוד...
אז בתקווה לשרוד גם את זה אני אאחל לילה טוב לכולם, אני מקווה שלא בלבלתי אתכם יותר מדי, וכמובן שהכי חשוב זה שכולם ישמרו על עצמם איפה שהם לא יהיו וינסו להעביר את החופש זה כמה שיותר בקלות. חודש שקט לכולם!
| |
כותרת
כבר כמה ימים שלא באמת קורה כלום. הפעמים היחידות שבהן אני יוצאת מהבית הן בשביל לזרוק את הזבל או לבדוק אם יש דואר (אחרי שכמה ימים לא הביאו כי גם הדואר החליט לקרוס) למקרה הקלוש שאני אקבל זימון כלשהו לצבא. ופעם אחת כשממש התפרעתי הלכתי עם ההורים שלי לקניות במרכז חורב ואפילו הייתה אזעקה כשהיינו שם אבל בגלל שהיינו מתחת לשבע קומות בערך וגם בגלל שלא באמת שמענו את האזעקה אז אפילו לא היה אקשן של לרוץ למקלט. מידי פעם אני מדברת עם מישהו אבל זה יוצא די מבאס כי גם ככה אין באמת מה לספר כי שום דבר חדש לא קורה וכל מה שנשאר לדבר עליו זה "חוויות מלחמה" ולי כבר די נמאס מזה.
האמת שעם המלחמה הזאת הייתי יכולה להסתדר די בקלות כי באמת שאני לא פוחדת מהטילים ובכלל אני בחיים דוגלת בשיטה של מה שיקרה יקרה ואם זה אמור לקרות אז זה יקרה. אז מה שנשאר ומה שהכי מפריע לי זה האי-נוחות שנוצרת בעיר בעקבות 'המצב': כמעט הכל סגור, חצי מהחברים שלי בכלל מחוץ לעיר והחצי השני נמצא מסוגר בבית כמוני בגלל ההורים או שהוא בעצמו פוחד, כל יום יש בין 3 ל-10 אזעקות וזה ממש מטריד כל הזמן ללכת לחדר המוגן (ללכת כי כבר אין כוח לרוץ) ואז להקשיב לרדיו חיפה ולגלות שבכלל לא היו נפילות או שהן היו לפני האזעקה ואז לחזור למחשב או לשולחן במטבח כדי לגמור לאכול לפני שיתקרר האוכל או שפתאום תהיה עוד אזעקה ועוד פעם ללכת...
אימא שלי נוסעת הלילה לארצות הברית והיא תחזור רק במוצאי שבת. כל עוד היא הייתה איתנו בבית היא לא כל כך דאגה לנו ואפילו התנגדה בתוקף לנסוע לאיזה בית מלון, אבל עכשיו כשהיא נוסעת פתאום היא מנסה לשכנע את אבא שלי שהוא יכול לעבוד עם המחשב הנייד שלו גם בעזרת אינטרנט אלחוטי שנמצא בימינו בהרבה בתי מלון. וככה נפלה לה ההחלטה שאנחנו נוסעים (אנחנו - אבא, אני, הדס, דפנה וסבתא) למשך כל שארית השבוע. בהתחלה בכלל נבחר מלון בירושלים אבל אני התנגדתי בתוקף לעבור מחור א' (חיפה) לחור ב' (ירושלים) שגם שם לא יהיה אף אחד שאני אוכל לפגוש ואני ארגיש בודדה באותה מידה כמו כאן. בסופו של דבר אבא שלי מצא בית מלון ברמת גן ככה שאני לא אהיה מבודדת לגמרי ואפילו קבעתי עם אביגיל (שתהיה שם מחר) ומיכל (שנמצאת שם כבר כמעט שבועיים) להיפגש מחר בצהריים ואולי גם טלי תבוא. יאי - הקץ לבדידות!!!
היום מרוב שעמום, וגם הודות לעובדה שעשינו סדר ומצאתי הרבה חבילות קלפים, קראתי בקלפים. כמובן שבתוקף היותי טיפשעשרה טיפוסית לא הטרדתי את מוחי בשאלות קיומיות על המצב בעולם ועל המלחמה בישראל, אלא דווקא שאלות כמו 'האם יש לי עוד סיכוי ליהנות בחופש הזה' או 'מתי אני אוכל סוף סוף לעשות את מסיבת יום ההולדת שלי', התוצאות כרגיל היו מאוד מעורפלות אבל דווקא יצאתי במן הרגשה טובה של שחרור שלא הכל עוד אבוד ויש עוד סיכוי למשהו טוב בעתיד הקרוב ואפילו אולי הקרוב מאוד. אבל כמובן שאף פעם אי אפשר לדעת אם הקלפים צודקים או לא ואולי זה סתם אני שלא יודעת לפרש נכון את הקלפים אבל אולי ורק אולי מה שקראתי יהיה נכון ואז אני כמובן אשמח מאוד.
אז עכשיו כבר די מאוחר ואיכשהו הצלחתי לכתוב די הרבה למרות הכלום הרב שקורה כאן. אני מניחה שמכאן המצב יכול רק להשתפר אז אני אלך לי לישון ואחלום לי חלומות על ימים טובים יותר, לילה טוב לכולם...
| |
ועכשיו לאירועי היום...
עוד יום עבר וכבר הגיע סוף השבוע - שבוע שלם שלא נפגשתי עם אף אחד ובקושי יצאתי מהבית לנסיעות שלא מחוץ לעיר. בקיצור, שבוע קשה עבר על כוחותינו כאן בצפון
אחרי שחזרנו ביום רביעי מהמרכז שמענו על האקשן הרב שהתחולל בהעדרנו עם כל האזעקות שנשמעו באותו יום ושמחנו שבדיוק ביום הזה נסענו וכבר התכוננו ליום נוסף כזה שאותו ניאלץ להעביר בבית כי אבא בדיוק חזר מחו"ל. אבל להפתעתנו היום למחרת, כלומר יום חמישי, היה שקט למדי. אמנם הייתה לנו השקמה מוקדמת ב-5:30 בבוקר ועוד הקפצה אחת בסביבות הצהריים, אבל בשני המקרים לא היו נפילות וחוץ מזה היה שקט ביותר. כבר הודיעו שהרבה בתי קפה נפתחים ומלא חיפאים מסתובבים להם ברחובות וגם אני מאוד רציתי לצאת החוצה אבל איכשהו לא יצא לי בגלל כל מיני סיבות ואולי גם קצת חשש מצידי.
היום הוחלט שאנחנו עוד פעם נוסעים מחוץ לעיר ואכן בשעה 11:00 (פלוס-מינוס) כולנו היינו מוכנים ויצאנו לדרך. הפעם נסענו לנו בהרכב מלא של אנשים שכלל את הורי ואת כל אחיותיי, אותי, את סבתא שלי ואת נועם-חבר של ענת ובסך הכל היינו שמונה. בגלל שהיה צריך למצוא בילוי שיתאים לכל הגילאים, הבילוי שנבחר היה ללכת לראות סרט - גם במקום ממוזג וגם נסענו לסינמה סיטי שיש שם 21 אולמות ככה שבטוח יימצא סרט מתאים. אחרי דיונים קצרים הסרט הנבחר היה 'כיפה אדומה - הסיפור האמיתי' שהיה חביב מינוס וגם היה קצר באופן מפתיע, בקיצור - לא משהו. כשיצאנו מהקולנוע התבשרנו שעוד פעם היו נפילות על חיפה ועוד פעם טפחנו לעצמנו על הכתף שבחרנו ביום הזה לבלות בו מחוץ לחיפה. אח"כ נסענו לחקור את המסעדות בהרצלייה פיתוח שאחרי ששלשום אכלנו ב'מקס ברנר' המשכנו את המחקר במסעדת 'זוזוברה' (אוכל אסייתי) שנמצאת רחוב ליד והיה שם מאוד טעים. בסביבות השעה 4 יצאנו מהמסעדה (מסתבר שאנחנו אוכלים ממש לאט) ובשביל לא לחזור לחיפה ממש מוקדם החלטנו לקנח את הבילוי בבאולינג ברמת גן (כמה שכל הערים האלה קרובות שם במרכז). אני שיחקתי עם ענת ונועם ושיחקנו בלי גדרות של ילדים קטנים ובכל זאת הצלחתי להגיע לתוצאה המכובדת של 87 ואז במשחק השני התעליתי על עצמי ועשיתי שלושה סטרייקים (הכי הרבה שעשיתי בחיים שלי) והגעתי בכל זאת לתוצאה המדהימה של 87, זה עדיין לא ברור איך ואני בטוחה שהמחשב שם לא יודע לחשב אבל בכל זאת היה ממש כיף. בדרך חזרה ספרתי 5 מסוקים בדרכם חזרה לדרום וצפיתי איך התנועה בכביש מידלדלת לאיטה ככל שמתקרבים לחיפה ובסופו של דבר חזרנו הביתה והנה אני כאן בריאה ושלמה אבל עדיין משתגעת משעמום ומעודף משפחה.
אבל לפחות הגעתי למסקנה אחת חשובה (כאילו שלא ידעתי את זה קודם) והיא שאני צריכה חבר. ראיתי את ענת ונועם היום ופשוט קינאתי שהיה להם אחד את השני ושיש מישהו שדואג לך ובמיוחד בימים האלה, ולא מישהו כמו ההורים שחושב על כל הילדים אלא מישהו שחושב רק עליך וזה פשוט כיף שיש מישהו כזה. וגם עוד מסקנה קטנה והיא שאם המלחמה הזאת לא תסתיים בקרוב אני פשוט אשתגע ורק קצת לפני זה אני אכסוס את כל הציפורניים שלי שאני עובדת עליהן כבר קרוב לחודש :(
אז עכשיו אני אפרד וכנראה אעדכן בקרוב כי אין לי באמת שום דבר אחר לעשות בימים האלה...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
