כבר הרבה זמן רציתי לעשות את זה ועכשיו קיבלתי השראה פתאומית, כמו ששמתם לב, שיניתי את העיצוב! קצת השראה ממחשבות שחולפות וקצת השראה מאמירות שנאמרו על ידי טל ביומולדת שלה כמה שהוגדר אצלה כתסמין פיטן-פן בפוסט שלה שאני מעריצה ממש הרבה. האמת שנזכרתי שכבר ציטטתי אותה בעוד פוסט ארוך ומייגע שלי שגם אותו אני מאוד אוהבת ואולי זה אומר משהו (אם תגלו מה אז תגידו לי). בכל מקרה, החלטתי על שינוי אווירה בבלוג היקר שלי לקראת הקיץ וגם לקראת השלב החדש בחיים שלי.
אני יושבת עכשיו ומתחילה לכתוב אבל בלי בעצם שום מטרה מיוחדת ובלי שום ידיעה על מה שהולך להיכתב ואולי בכלל אני הולכת למחוק הכל עוד רבע שעה כשאני אגלה שכתבתי פה דברים אישיים מדי או סתם יימאס לי ואני פשוט אעזוב הכל.
יש לי הרגשה מוזרה בפנים עכשיו. חשבתי בהתחלה שזו הרגשה של ריקנות אבל נראה לי שזה בדיוק להיפך. אני מעמיסה על עצמי יותר מדי ואני לא מסוגלת להתמודד עם הכל. יותר מדי מחשבות שמציפות אותי בבת-אחת והכל נורא לא הגיוני. כבר שכחתי איך זה להיות תקועה ומבולבלת במבול (שמתם לב לדמיון במילים) של מחשבות שבאות אלי מכל הכיוונים. ובעצם אין לי מושג למה. פשוט ככה יצא והראש שלי מתערבב עכשיו בין כל כך הרבה דברים שאני מתפלאת שהכאב ראש שלי לא יותר מדי חזק.
עבר רק שבוע אחד מאז היומולדת הנפלא שלי וזה נראה כל כך מזמן כמו לפני איזה חודש או משהו בסגנון. קרה כבר יותר מדי מאז ומצד אחד אני שמחה שככה זה יצא אבל אז באות כל המחשבות האלה שיותר מלבלבל אותי, הן פשוט משאירות אותי במצב מוזר של חוסר.
אני חושבת על זה שמחר יש מבחן במתמטיקה ואיך שבקושי התכוננתי ואני כנראה לא אמשיך להתכונן יותר מדי ככה שאני אפילו לא רואה את הטעם הלגשת. אולי אני פשוט לא אבוא. ככה הכל יהיה יותר פשוט ואני אוכל לנסוע לחוף הבונים ולפגוש את כל החברים שלי ולבלות איתם עוד קצת לפני שאני נוסעת לתאילנד. חבל שאני עדיין נורא רוצה לרצות את אמא שלי ואני יודעת שהיא מצפה ממני ללכת והיא חושבת שכל הימים האחרונים שלי הוקדשו ללמידה. ממילא אני ארצה לשפר את הבגרויות שלי וזה כנראה יהיה הכרחי אם אני ארצה להתקבל ללמוד את מה שמעניין אותי. אבל בכל זאת, מה שלא יהיה, מחר זו הבגרות האחרונה בהחלט (לתקופה זו של חיי) ואחריה אני אדע שאני באמת חופשיה. ואני ארגיש שאני באמת אוכל להקיש את כל כולי בלהתכונן לשלב הבא בחיים שלי.
הגילוי הזה שהשלב הבא הוא כל כך קרוב נחת עלי בנסיעה באוטובוס הראשון שיצא מבאר-שבע לכיוון תל-אביב אתמול בערב. ישבתי ליד טלי שהיא איתי במכינה (ובתקווה גם השותפה שלי לחדר בשנה הבאה) והיא גרה במגן שאול שזה ישוב ליד עפולה והקשבתי למוסיקה מהאם-פי שלה. כל הסוף שבוע הזה עבר עלי כל כך מהר שלא היה לי זמן לשבת לרגע ולחשוב על הכל. וואו, עוד פחות מחודש וחצי אני מגיעה למכינה, לבית החדש שלי לשנה הבאה וכבר מהרגע שאני מגיעה אני אהיה שם למשך שבועיים ויומיים ואצא הביתה רק לראש השנה. הפעם היחידה שהייתי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית הייתה כשהייתי בקורס מד"צים בחופש בין י' לי"א. וגם אז זה היה בחלקים, אחרי שבוע חזרנו הביתה ואז בסוף שבוע הבא שנשארנו, ההורים שלנו באו לבקר. אני זוכרת איך קפצתי על אמא שלי כשראיתי אותה שם. ואז זה היה בסך הכל שבועיים של קורס שגם במהלכם הייתי בבית ליום אחד. אחרי שההורים הלכו, נשארנו שם עוד יומיים ונסענו ישר למדבר יהודה להישרדות. גם בשנה הבאה הולכת להיות לי הישרדות ועוד הרבה דברים מגניבים. אמור להיות נורא כיף וכפי שנאמר בשיחת סיכום - אם הצלחנו להתגבש כל כך רק בסוף שבוע אחד אז מצפה לנו שנה פשוט מעולה! ואז, דווקא בדרך הביתה התחילו להיות לי רגשות מעורבים, פתאום חשבתי על כל האנשים שהולכים להיות איתי שנה הבאה, לגור דלת אחת לידי, להתקלח איתי, ללמוד איתי ולחוות איתי את כל השנה המופלא ההזאת והרגשתי מוזר. הרי זה חלום של כל אחד שיתקבצו יחד איתו חבורה של אנשים שבשורה התחתונה מאמינים באותו דבר כמוהו וגם כמוני רוצים לחלוק וללמוד ולחיות ככה את השנה הזאת שלפני החיים האמיתיים ועדיין, משהו מציק לי. אין לי מושג מה. אולי העובדה שאני לא אהיה מיוחדת יותר כמו שהייתי עד עכשיו, שכל הדימוי שלי של הזאת שתעשה דברים כאלה כמו למשל ללכת לשנה למכינה. פתאום כולם כאלה ואז איפה אני בכל זה? אני פוחדת ללכת לאיבוד. זהו, אמרתי את זה. אני פוחדת שבמקום למצוא את הדרך הנכונה בשבילי בחיים כמו שתכננתי לעצמי בשנה הזאת, אני אלך לאיבוד בין כל השאר ולא אצליח למצוא לעצמי מקום שם. אני פוחדת שיש סיכוי ואפילו אם הוא קטן ביותר, שאני לא אתאים. ואז מה? אני לא רוצה להיות אחת כזאת שמוותרת. פתאום הבנתי הרבה יותר לעומק את השיעור שתומר שהוא אחד המדריכים שלנו במכינה, העביר לנו אתמול. השיעור בכלל דיבר על אברהם והסיפור של עקדת יצחק והגענו לדבר על העובדה שאברהם האמין אמונה עיוורת וידע מה הוא צריך לעשות ועשה את זה. אבל אז קראנו גם גירסאות של אחד שקוראים לו קירקרוב שנתן כל מיני אפשרויות על אופי ההתנהגות של אברהם של הדרך שבה הוא בחר להתמודד עם הדילמה בין האמונה שלו לבין הבן שלו. באחת הגירסאות הוא אפילו העדיף להקריב את עצמו על פני יצחק ובאחרות סופר על מה הוא הרגיש ואיך הוא הצליח להתמודד עם ההסתכלות ליצחק בעיניים. בסופו של דבר, אברהם הוא סמל לדבקות במטרה ואמונה והליכה עד הסוף בשביל להשיג את מה שהוא מאמין בו. עכשיו אני מבינה שהוא צריך להוות לי דוגמא להמשך. ואם יש משהו שאני מאמינה בו, אני צריכה פשוט ללכת ולהשיג אותו וכל השאר כבר לא חשוב כי העיקר שהמטרה בסוף תושג. כמובן, ואולי הכי חשוב, הדרך שבה אני אבחר עדיין תישאר שלי ובסופו של דבר אני אפלס את דרכי לעבר המטרה שברגע זה היא המכינה ואולי בעתיד, מי יודע...
איזה מזל שהחלטתי לעזוב את ספרי המתמטיקה ולהתחיל לכתוב. עכשיו הצלחתי קצת להרגיע את עצמי.
אני עדיין חושבת על מלא דברים אבל הכל קצת יותר מוסדר. אחרי מחר אני אתחיל בדרך חדשה לעבר הרצונות שלי. קיץ אחרון (כנראה) עם המשפחה שאותו אני אנסה לנצל כמה שיותר טוב ואחר כך לחיים החדשים שלי שהמחשבה עליהם גורמת לי עוד פעם לפרפרים בבטן כמו שהיו ביום שישי בנסיעה לתל אביב.
פתאום אני אהיה גדולה ויצפו ממני לכל כך הרבה יותר ממה שצופה ממני עד עכשיו ואני נורא רוצה לעמוד בכל הציפיות שיהיו גם אלו שלי וגם אלו של אחרים ממני. עוד דבר מאוד מפחיד - להתבגר פתאום, להיות גדולה ומבוגרת. להיכנס לעולם המפחיד הזה של המובגרים. אני לא פוחדת יותר מדי מאחריות ומהחיים העצמאיים כי הם לא זרים לי כל כך, אבל מפחידה אותי הידיעה שאני אף פעם לא אוכל יותר לחזור ולהיות ילדה קטנה ותמימה. פתאום זה יהיה לא מקובל יותר בשבילי לשבת ולשחק בכל מיני דברים שנחשבים תינוקיים. רק היום ישבתי ועשיתי ציור כזה של נקודה לנקודה. זה היה כיף, לשבת ולהעביר קווים ולחפש את היעד הבא של העט עד שבסוף כמו בקסם, יוצאת תמונה שלמה. אני פוחדת לאבד את הקסם הזה שיש רק בילדות של לפגוש בכל יום במלא דברים חדשים וקסומים שלא הכרתי וכל פעם ללמוד משהו חדש. אני יודעת שגם בתור מובגרת אני עדיין אוכל ללמוד מלא דברים חדשים ואף פעם אני לא אלמד הכל כי תמיד יהיה עוד משהו חדש שימתין בשבילי. ובכל זאת, בתור מבוגרת לא יהיה לי את החופש האינסופי הזה לחקור ולשאול ולהשביע את הסקרנות שלי כי עכשיו בתור גדולה אני אמורה לבחור את המסלול הברור שאליו אני אלך ולהתחיל ללכת. בכיף הייתי נשארת ילדה עוד כמה שנים. אולי החיסרון היחיד הוא שלא מעריכים ילדים שיש בהם כל כך הרבה להציע וזה חבל. עוד חיסרון הוא כנראה העובדה שאני לא אחזור להיות ילדה, לפחות לא מבחינה ביולוגית, כי אני כן מתכוונת להישאר בנפשי ילדה עוד הרבה זמן. ילדה גדולה אבל בכל זאת ילדה!
ועכשיו כמיטב המסורת וכי זה ממש מתבקש - שיר, מבית ביוצר של פיטר-פן כמובן:
The Second Star To The Right - Peter Pan
The second star to the right
shines in the night for you
to tell you that the dreams you plan
really can come true.
The second star to the right
shines with a light so rare.
And if it’s Never Land you need,
its light will lead you there.
Twinkle, twinkle, little star,
so we’ll know where you are.
Gleaming in the skies above,
lead us to the land we dream of.
And when our journey is through,
each time we say good night,
we’ll thank the little star that shines
the second from the right.
אז לילה טוב לכולם ובהצלחה מחר בבגרות האחרונה!
עדי:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האינדיאנית
