לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כי החיים הם לא סרט מצויר


כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים

Avatarכינוי:  האינדיאנית

בת: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2007    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

8/2007

העיקר הבריאות


טוב, בסדר, אני נכנעת! מה עוד אתם רוצים? שאני אגיד שאני מצטערת ושאף פעם לא באמת התכוונתי למה שאמרתי שאני לוקחת את כל מה שאמרתי בחזרה, זה מה שאתם רוצים?

בכל מקרה, זה כבר נמאס ובהחלט הבנתי את המסר ואני מבקשת יפה שזה יפסיק. די!

 

תמיד כשאומרים 'העיקר הבריאות' אני מהנהנת בראשי בהסכמה חלשה ואז עוברת הלאה ולא מקדישה לעניין אפילו רבע מחשבה נוספת. ולמה לי? אני הרי בשיא הכושר שלי, אף פעם אני לא ארגיש יותר טוב מאשר בכמה שנים הבאות ומה לי ולמשפט הזה בכלל, הוא סתם יבוא ויבאס וזה חבל. עדיף פשוט להתעלם וזהו. עכשיו אני בסדר וזה מה שחשוב. ואני אומר 'העיקר החיים'.

 

אבל לא. זה חייב לבוא לי בפנים ולהראות לי מציאות שונה לחלוטין שבה ללא ספק - 'העיקר הבריאות'.

עם כל שאר הצרות שקיימות אפשר להסתדר בלי בעיה. אובדן רכוש, אובדן עבודה, אנשים רעים, תוכניות שלא מסתדרות, אהבה נכזבת. עם הכל אפשר בסופו של דבר להסתדר. אבל כשזה מגיע לגוף הקטן והשברירי שלנו, יש לנו בעיה. משהו פוגע בגוף שלנו ישירות ואנחנו נשברים. זה קשה להבין פתאום שהגוף שלנו כבר לא מתפקד כמו מכונה משומנת היטב ויש בעיה. והכי חמור זה שבדרך כלל זו לא בעיה שאנחנו יכולים להתמודד איתה בכוחות עצמינו. אנחנו הכי חסרי אונים בעולם במצב כזה, לא יודעים מה הולך לקרות ואין לנו מושג כמה זמן הגוף יוכל עוד להחזיק מעמד, כמה זמן אנחנו נוכל להחזיק מעמד.

 

כשאנחנו ילדים קטנים, יש מן ידיעה כזאת של תמימות שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה שם מישהו בשבילינו שידאג לכל צרותינו. כשקצת מתחילים להתבגר, מתחילים להבין שלא את הכל יכולים ההורים והמבוגרים לתקן ואז אנחנו לומדים להתגבר על דברים בכוחות עצמינו. אבל מה עם המבוגרים? להם כבר אין הורים מגוננים שיעטפו אותם בחיבוק חם ואוהב, הם בעצמם צריכים לתפקד בתור הורים ולהיות חזקים כל הזמן וזה הדבר הכי קשה בעולם. וכשלאותם מבוגרים קורה משהו, אין מי שיטפל, אין מי שידאג וירגיע ויגיד שהכל בסוף יעבור ובאיזשהו שלב פשוט נשברים.

 

זה קשה לראות הורים שבורים. ההורים אמורים להיות מודל היציבות מספר אחד ופתאום כבר לא. חוסר אונים ביחד עם פחד, לא רק עליהם אלא גם עלי, על הילדות שלי, על התמימות שלי. לא רוצה. זה לא אמור להיות ככה. אני רוצה להישאר ילדה לנצח...

 

Your Mother And Mine - Peter Pan

 

Well, a mother, a real mother
Is the most wonderful person in the world

 

She's the angel voice that bids you goodnight
Kisses your cheek, whispers, "Sleep tight."

 

Your mother and mine
Your mother and mine

 

The helping hand that guides you along
Whether you're right, whether you're wrong

 

Your mother and mine
Your mother and mine

 

What makes mothers all that they are?
Might as well ask, "What makes a star?"

 

Ask your heart to tell you her worth
Your heart will say, "Heaven on Earth."
Another word for divine
Your mother and mine

העיקר הבריאות, עדי:)

נכתב על ידי האינדיאנית , 22/8/2007 08:01   בקטגוריות שירים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Man In Green ב-1/9/2007 15:43
 



נחמה


וואו, עוד שבוע אני אשרך את רגלי לעבר תחנת הרכבת בחיפה עם 3 תיקים/מזוודות בגדלים שונים ואסע לי לשבועיים ויומיים לאי-שם, לנגב, לבית חדש, לשנה חדשה.

דווקא בזמנים כאלה לזמן יש תכונה מעצבנת כזאת של לרוץ ממש מהר. כל יום עובר בקצב מטורף ואני לא באמת יודעת מה לעשות עם עצמי. אני יודעת שאני צריכה להתחיל להיפרד מכולם אבל אני לא לגמרי מפנימה. זה קשה ואני לא רוצה להתמודד עם זה.

הדבר היחיד שאני יודעת הוא שנשאר לי רק עוד שבוע ושאני צריכה לנצל אותו על הצד הטוב ביותר אחרת יהיה חבל מאוד. הבעיה היחידה היא שאני יודעת שככל שאני אמשיך עם החיים שלי כאן, ככה יהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד מהכל ופתאום לנסוע. מן סתירה פנימית שכזאת. אני רוצה אבל אני יודעת שזה לא יעשה לי טוב. מצד שני, גם לשבת סתם בבית לא מועיל לי בשום צורה..

ותמיד קיים גם המשהו הקטן הזה שנותר כנחמה, הידיעה  הזאת שעוד שבוע עומדת להתחיל ה-שנה של החיים שלי ופתאום עכשיו זה סוף סוף נעשה מוחשי יותר מתמיד ומתחילה ההתרגשות: טיול מגניב שמחכה לי ולרגליים שלי שרק מחכות לזה בקוצר רוח וישר אחריו עוד שבועיים של מרוגים חדשים במקום חדש עם אנשים חדשים. הכל כל כך חדש ומיוחד כמו מתנה ענקית שמחכה רק לי.

עכשיו אני יושבת לי בחדר ושוקלת בקפידה מרובה את מהלכי הבאים. אני יודעת שאני רוצה לפגוש כמה שיותר אנשים שהסיכוי שלי לראות אותם במהלך השנה הוא די אפסי. פשוט לראות אותם ואולי לעשות לעצמי מן סגירת מעגל. אוף, הלוואי והיה לי עוד זמן, זמן... אני מתכננת גם ללכת יום אחד או אולי אפילו יומיים לעשות קניות של כל מיני דברים אחרונים לקראת המכינה. ועוד דבר אחרון שכבר תכננתי לי הוא ללכת לכנס מיתופיה ביום חמישי ועכשיו רק נותר לי לחפש אנשים שירצו לבוא איתי. מישהו?

אולי אני סתם מבולבלת ואולי פשוט עדיין לא לגמרי קולטת ואולי פשוט מרגישה קצת שונה. בכל מקרה, אני מאמינה שיהיה רק טוב ~לוקחת נשימה עמוקה~ ועכשיו אני רק צריכה למצוא לי משהו לעשות והכל באמת יהיה טוב... 

נכתב על ידי האינדיאנית , 20/8/2007 16:46  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לימ ב-26/8/2007 15:20
 



חודש


איך כבר עבר חודש?!

טוב, קצת יותר מ-3 שבועות (24 ימים) הייתי בתאילנד אבל מאז עבר כמעט כבר שבוע ורק עכשיו הצלחתי להביא את עצמי לכאן לכתוב קצת, לפרוק קצת את הכל.

באוויר כבר עומד לו ריח של פרידה. זהו, עוד 10 ימים אני נוסעת מכאן, עוזבת לקצה השני של הארץ לחיים אחרים לגמרי בלי המשפחה ובלי החברים שאני כל כך אוהבת (אל דאגה, יהיו לי מספיק אנשים אחרים להיות בחברתם). וזה קשה. זה עדיין לא נראה לי מוחשי אבל בכל יום שעובר, מתקרב הרגע שבו אני אסגור את המזוודה שלי עם הבגדים לשבועיים, אקח גם תיק טיולים ועוד כל מיני פריטים וציוד נוסף שעדיין לא היה לי כוח להכין רשימה מסודרת שלהם ואסע. כמובן שפעם בשבועיים אני אחזור אז זה לא באמת מעבר דירה כי ה-בית שלי עדיין יהיה כאן בחיפה אבל בכל זאת, זה המשהו הגדול ביותר שהולך לקרות לי בחיים שלי, לפחות נכון לעכשיו.

אולי בגלל העצבות הזאת של הפרידה אני בקושי נוגעת במחשב ובטלויזיה, כאילו אם אני רק אחזור אליהם אחרי שכבר הספקתי להיפרד מהם בנסיעה הארוכה לתאילנד, אז אני לא אצליח להתנתק מהם שוב ואז זה יהיה קשה הרבה יותר. הרי מה הטעם להמשיך לכתוב פה אם ממילא אפילו עד סוף החודש לא נשאר לי, ומה יהיה על הבלוג הזה בהמשך השנה? הרי אני אוכל לעדכן אותו בתדירויות נורא קטנות וגם אז יהיה לי עומס אדיר של מחשבות ככה שאין לי מושג אם בכלל יהיה לי כח.

בחודש הזה עברתי כל כך הרבה שדווקא בגלל זה לא הצלחתי לארגן את כל המחשבות שלי כמו שצריך. הייתי בתאילנד הרבה מאוד זמן, אולי אפילו יותר מדי (אם זה אפשרי בכלל), והרבה קרה. אני דווקא מרגישה שאני לא כל כך השתניתי אבל המשפחה שלי השתנתה די הרבה. נדמה לי ששני ההורים שלי הצליחו להזדקן (אני לא אוהבת את המילה הזאת) בטיול הזה יותר מאשר במשך שנה שלמה. היו בו יותר מדי דאגות ויותר מדי לחץ והם לא עמדו בכולו וזה גם השפיע על האחיות הקטנות שלי. אני נורא דואגת להן, עכשיו רק הן ישארו בבית כל השנה הזאת עם ההורים שלי ושוב פעם לא תהיה איזו אחות גדולה שתמיד נמצאת בבית להיות מן הורה נוסף כמו שענת ואני תמיד היינו. אולי זה דווקא יהיה להן טוב והן יפתחו קצת עצמאות אבל אני עדיין דואגת.

אני לא אאריך עוד הרבה במילים כי אני די עייפה מהרבה לילות ללא שינה שהיו לי בזמן האחרון (כנראה אימון לקראת השנה הבאה) אבל רק רציתי להתייחס לנושא שהעליתי פה לפני חודש ויצא לי לחשוב עליו עוד פעם אתמול מזווית קצת שונה (אולי בכל זאת השתניתי קצת במשך החודש האחרון). אתמול חזרתי ממפגש חברתי נורא נחמד שיזמו כמה אנשים מהמכינה, ועוד פעם יצא לי לפגוש את כל האנשים (או לפחות חלק) שהולכים ללמוד ולטייל ולעבוד ולגור ולחיות איתי בשנה הבאה. והם כולם פחות או יותר כמוני, חושבים דומה (כל אחד בדרכו שלו כמובן) ומעריכים אותם דברים. היה נורא מעניין לראות את כולם פעם אחת במפגש שלא היו בו את המדריכים שלנו והכל היה חופשי לגמרי. היה אפשר לראות ולהכיר אנשים קצת יותר לעומק. פתאום גיליתי שכל מיני תכונות שהיו עד עכשיו האפיון של אנשים מסוימים, הם לא היחידות שקיימות ואצל כולם יש קצת מהכל. כל מי שהסתכלתי עליו עד עכשיו בהשתאות גילה לי עוד צדדים מהאישיות שלו שחלקם אולי אפילו יותר מדהימים וחלקם האחר גרמו לי להבין שלכל מטבע יש כמה צדדים וחשוב לזכור ולהכיר את כולם. בכל אופן, קצת נרגעתי בנושא הזה ואני מקווה שגם אני אצליח להוכיח את עצמי בפני עצמי (וגם בפני כולם אם כבר) והכל יהיה טוב.

 

המשך חיים טובים (פרידה תהיה בקרוב), עדי:) 

נכתב על ידי האינדיאנית , 17/8/2007 17:12  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Man In Green ב-17/8/2007 19:46
 





9,188

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאינדיאנית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האינדיאנית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)