כי החיים הם לא סרט מצויר

אנשים (ובכללם גם אני), לא אוהבים לראות את החברים שלהם כשרע להם.

בדרך כלל זה מעמיד אותם במן מצב של חוסר אונים וקצת קשה לפעמים לדעת איך בדיוק להתמודד עם אותו בן אדם, מה להגיד לו, איך לגרום לו לראות את האור שבקצה המנהרה. שאם לא ידעתם, הוא תמיד קיים!

אחרי שאני נותרתי בין הבודדים שעדיין לא התחיילו, אני נוטה לשמוע הרבה סיפורי אימה על המקום הזה שנקרא צבא. מסתבר שבמקום להעלות לכולם את המורל והפטריוטיות, הוא עושה בדיוק ההיפך וגורם לאנשים לשנוא את היום שבו הם לקו באי-שפיות זמנית והלכו לבקו"ם. מסתבר שלהרבה אנשים לא כל כך טוב בצבא, אם זה בטירונות שיכולה להיות קוץ בתחת אחד גדול במיוחד לחננות מסוגי או בסדיר ששם יש הרבה מפקדים מזלזלים, אנשים שונים שיכולים לעלות על העצבים במיוחד אם הם באים מרקע שונה משלך, חשיבות יתרה לפז"מ וגם סתם התנאים.

טוב, לזה כבר איכשהו התרגלתי וכנראה שככה עדיף בהתחשב בעובדה שעוד 6 ימים אני גם מתגייסת. אבל לאחרונה הצליחו לבלבל אותי מחדש אחרי כל מיני שיחות עם אנשים מהצבא. בכל שיחה שכזו הבעתי את חששותי לגבי גיוסי הקרב ותמיד קיבלתי את התחושה כאילו מנחמים אותי על זה שיהיה גרוע אבל לא נורא כי כולם עוברים את זה.

אוף, אני לא רוצה להתגייס בגישה הזו, עד לפני כמה ימים עדיין הייתי בגישה של הכל זה בעצם הרפתקה אחת גדולה ועכשיו מכל מקום אני שומעת רק ניחומים ובקשות להיות חזקה. ולא משנה כמה פעמים אני אומרת להם שאני חזקה ושאני לא כזאת שברירית וחלשה ושאני די בטוחה שאני אוכל להתמודד, הם כולם משוכנעים שאני מקרה אבוד ואיכשהו זה מתחיל לחלחל גם קצת אלי, אני גם קצת מרגישה אבודה בין מה שאומרים לי לבין מה שאני מרגישה לבין מה שאני רוצה להרגיש ובנוסף יש את הצבא הזה שרק הולך ומתקרב כמו קירות שנסגרים עלי ואני בסך הכל רוצה שיהיה טוב, שלכולם יהיה טוב.

אבל פה מגיע המילכוד, לי יהיה טוב רק אם לכל השאר גם יהיה טוב, ואני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. אני גם חוששת שכל עוד אני אספר להם כמה טוב לי (בתקווה שכך יהיה), זה באיזשהו מקום יעשה אותם יותר אומללים. כמובן שהם ישמחו בחלקי כמו שחברים טובים אמורים לעשות, אבל אני יודעת שהמירמור לא יאחר להגיע וזה בטוח לא יהפוך אותם למאושרים. הדבר היחיד שייתן להם קצת כח זה לשמוע ממני שקשה לי כי ככה הם ידעו שהעולם ממשיך להתנהל כמו שצריך ושיש סדר וצדק בעולם - כולם סובלים באותה מידה. זה ייתן להם כח כי פתאום יהיה מישהו חלש שהם יצטרכו לעזור לו, מישהו שלמענו הם יאלצו לעטות מסיכה שמחה יותר מכרגיל וככל שהם יעטו אותה ליותר זמן, הם יידבקו לתדמית הזאת ביתר קלות.

אז זה בעצם מעגל די אכזרי - אם לי טוב, להם רע ואז כבר לא טוב לי. ואם לי רע, המצב שלהם יכול רק להשתפר.

כנראה שהפיתרון האידיאלי (או שבעצם הוא לא כזה אידיאלי) הוא להסתיר את העובדה שטוב לי. זה לא יהיה קל ובטח שלא כיף שאין עם מי לחלוק את כל הדברים הטובים אבל אין ברירה וזה לא כזה נורא, כנראה שכלפי חוץ תמיד נועדתי להישאר הילדה הקטנה והבכיינית ואיך לא? אפילו עכשיו אני בוכה ואפילו אין לי מושג למה, הרי אמור להיות לי טוב...

בתקווה שלכל העולם יהיה רק טוב,

לילה טוב,

עדי:)      

הסוף של הסיפור - איה כורם

ביציאה מהקולנוע עומדים ומעשנים

אני אקרא לך בקול וזה באמת תהיה אתה

אנחנו בטח נתחבק ונחשב את השנים

אתה תציג לי בחורה שעכשיו אתה איתה

בדרך אל המכונית אתה תסביר לה מי אני

ובחצי התנצלות כי זה נגמר קצת לא ברור

וגם אני וודאי אסביר אותך לכל מיני גברים

זה לא יכול להיות הסוף של הסיפור

זה לא יכול להיות הסוף

כי חסרה הכריעה על הברך

או טריקה של הדלת

ולא מפגש של עגלות באמצע השדרה

אולי עוד כמה ק"ג

אולי טיפה פחות שיער

אתה אולי יפה כמו פעם

הלב שלי אולי ידפוק

ואני כמו תמיד אצלי תמיד אותו דבר

אני אזרוק איזה משפט

ואז נצחק ואז נשתוק

וזה לא יכול להיות הרי הסוף של הסיפור

זה לא יכול להיות שככה זה נגמר

ואלוהים הרי יודע שרציתי לדבר

אבל הייתי מתקשרת אם היה לי מה לומר

זה לא יכול להיות הסוף

כי חסרה הכריעה על הברך

או טריקה של הדלת

ולא מפגש של עגלות באמצע השדרה

ביציאה מהקולנוע בעוד חמש או שש שנים

אני עומדת עם בחור אולי חבר אולי יותר

לשנייה אני חושבת שזיהיתי את הפנים

אני צועקת את השם אבל זה מישהו אחר

(מוקדש לג ל)

לא כתבתי הרבה זמן, וגם כשכן כתבתי, הרוב נדחק הצידה על ידי מילים סתמיות כלשהן שרק יוכיחו שאני עדיין קיימת. בכל מקרה, גיליתי שרב הנסתר על הגלוי ואני חושבת שזה לא המצב האידיאלי.

דווקא משום מה, כשאני מנסה לחשוב למה זה ככה, אני מוצאת שהתקופה האחרונה שעוברת עלי היא תקופה טובה למדי. אמנם היא לא התקופה המעולה ביותר שיכולה להיות, אבל היא בהחלט יציבה ואני מקבלת הרבה חום ואהבה מהאנשים סביבי. אין שום מפלות, שום אכזבות, שום בגידות או הרגשת נבגדות או הרגשת לבד. אמנם הרוב הלכו לצבא והשאירו אותי כמעט לבד, אבל עוד שבועיים גם אני אתחיל את הפרק החדש הזה בחיי.

אז רוב הזמן אני בבית חוץ מהשבוע האחרון שהייתי בנופש באנטליה (החופש הכל כך הכרחי לפני הצבא..), ואולי בגלל שאין הרבה תהפוכות גורליות בחיי, זה רק מכניס לי שקט ועושה כמובן רק טוב. הבטחתי לעצמי לעשות הרבה דברים ופתאום נשארו רק שבועיים וזה מתחיל קצת להפחיד. אבל עשיתי כל כך הרבה דברים בשנה האחרונה ככה שבעצם לא כזה מזיק לי קצת חופשה אמיתית בסגנון לרבוץ הפיג'מה מול הטלויזיה במשך כל השבוע.

ובכל זאת (תמיד חייב לבוא משהו שקצת יערער את המצב), למרות שבחצי שנה האחרונה, המצב קצת השתפר, עדיין נותרה לי בעיה מאוד בעייתית והיא העובדה שאני לא מסוגלת לספר שום דבר לאף אחד בערך.

חצי מהזמן שלי במכינה חייתי בשקר, שיקרתי לכל החברים הכי טובים שלי שם ובעצם בודדתי את עצמי מכל השאר. ואולי זה הכניס לחיים שלי סוג של ריגוש זול, אבל עכשיו נכנסתי למערבולת וקצת קשה להתנתק ממנה. אני יודעת שסבלתי מזה אבל העדפתי את השקר על פני האמת (כן, כזאת אני כנראה).

אני יודעת שהצעד הזה נעשה כדי לא להכאיב לאנשים אחרים, אבל אולי גם קצת כדי לא להכאיב לעצמי. הסתתרתי מהאמת. לא רציתי שאנשים ידעו עלי הכל, הרגשתי חושפה מספיק וכל הזמן היו כל כך הרבה עיניים בוחנות מכל הכיוונים ככה שהייתי חייבת להכחיש, להסתיר, לשקר. ידעתי שעד שזה לא ייחשף, שום דבר לא יהיה אמיתי, אבל העדפתי להשאיר במשך הרבה מאוד זמן את הקשר הזה בתור שקר. שיקרתי לעצמי אם חשבתי שזה יעשה לי טוב. ורק במזל ובעזרת אהובי לקשר, הצלחתי אחרי הרבה מאוד מאמצים לצאת קצת לאוויר העולם.

אז זהו, אין יותר סודות וזה יכתב גם כאן למען ידעו כולם (ובעיקר אני בעוד כמה שנים כשאני אקרא פה שוב), אני נמצאת בקשר וממש טוב לי בו והוא כבר נמשך הרבה זמן (5 חודשים - נקבע לפי נשיקה הראשונה!) ככה שבינתיים אין סיבה שיהיה לו איזשהו סוף. או ליתר דיוק אני לא רוצה שיהיה לו סוף כי זה עושה לי רק טוב וזה מסיר עוד דאגה אחת מליבי כי עכשיו אני יודעת שיש בעולם הזה מישהו שחושב עלי כמו שאני חושבת עליו (אם לא יותר), ועכשיו כל פעם שאני מרגישה לא טוב מאיזושהי סיבה, אני רק חושבת עליו והכל נראה פתאום יותר ורוד.

אז הכל דבש - כמו שאמרו לי בראיון לשחקים שלא עברתי כי לא האמינו לי שהחיים שלי באמת יכולים להיות טובים (אני מרשה גם לכם לשנוא אותם), אבל בכל זאת היום הוא עוד אחד מימי הנוסטלגיה ולכבוד היום (עברו 111 שבועות והיום ה-11 לחודש), או יותר נכון, לכבוד האדם הנוסטלגי ביותר בחיי (שהקדשתי לו הכי הרבה שירים בבלוג הזה), הקדשתי את אחד מהשירים של האלבום החדש של איה כורם שמרוב הערכתי הרבה אליה גם רכשתי אותו באמת (כן, כן, הלכתי עד לחנות ושילמתי כסף והכל). שיר קצת עצוב ומאוד מבולבל וגם מאוד מתאים לכל מה שקרה בינינו. כי גם אצלינו זה נגמר קצת לא ברור ועדיין נאלצתי להסביר אותו לכל מי שהיה איתי ותמיד בסופו של דבר נשארתי עם המחשבות שלי עליו רק עם עצמי כי זה בעייתי לדבר על זה ככה שזה לא ישמע בוגדני, אבל גם עם החברות בקושי דיברתי על זה ומי שכבר כן נחשפה לזה גרמה לי בסופו של דבר להתחרט על זה שסיפרתי כי זה היה בערך החשיפה הכי גדולה של עצמי בפניה והיא בכלל לא העריכה את זה ודי זרקה אותי לכלבים ועברה לחברה הבאה.

עד לפני בערך חצי שנה, ידעתי שבעצם הכל תלוי בו. הוא היה הדבר האמיתי וכל השאר היו רק תחלופים זולים ושעשוע רגעי, אולי אפילו ניסיון לגרום לו לקנא. ואני יודעת שזה דברים קשים ואולי זו גם קצת הקצנה של הדברים כי אף פעם לא היה לי רע עם אף אחד אבל תמיד המחשבה שלי לא הייתה לגמרי אחת ואמיתית. באמת אהבתי ובאמת הערכתי אחרים אבל אותו פשוט קצת יותר.

לא פגשתי אותו הרבה פעמים אבל בכל הפגישות שלנו מאז הפעם שידעתי שהוא לא יכול להיות איתי שהייתה לפני 111 שבועות (אתם מוזמנים לבדוק את הנושא), תמיד כל כך השתוקקתי וכל כך רציתי ואולי רק בגלל העובדה שהוא היה אסור, שידעתי שמותר לי רק להסתכל ולא לקטוף. וכמובן שאני זוכרת את כולן - הייתה הפגישה הראשונה אחרי שאני יזמתי שהייתה בסוכות של כיתה י"ב בכיכר ספר, בעיקר כי חשבתי שזה שיש לי מישהו אחר יהפוך אותי לחסינה ואז כמובן גיליתי שטעיתי. הפגישה השניה הייתה ביום הזיכרון של כיתה י"ב, אני הייתי דגלנית ולבשתי חולצה לבנה מכופתרת וענת עשתה לי תסרוקת יפה - חצי קוקו גבוה שהיא אספה אותו לצמה, ממש התרגשתי באותו יום ואני עדיין לא בטוחה אם זה בגלל התפקיד המכובד או בגלל שידעתי שהוא יהיה שם, אחרי הטקס ירדנו לבית הקברות וכדי להישאר איתו כמה שיותר זמן, הלכתי איתו ועם החברים שלו לאכול בבית קפה ואז הוא הזמין אותי לבית שלו וישבנו על המיטה שלו והוא הצחיק אותי כמו פעם והוא היה ממש עייף וחשבתי שאין לי בעיה גם לשבת שם ולהסתכל עליו ישן ואני זוכרת שהוא שיחק לי עם הצמה והיה לי חיוך ענק שלא עזב אותי כל הזמן וגם מתישהו הוא פשוט נתן לי נשיקה על המצח שפשוט המסה אותי ואז התקשרו אליו מהצבא והוא היה צריך ללכת וליוויתי אותו לתחנה ונפרדנו בחיבוק ארוך. אח"כ היו כל מיני פגישות אקראיות שכאלה בתחנות אוטובוס, אחת בעפולה כשהייתי בתחילת המכינה ונסענו לסדנה ברמת הגולן ומסתבר ששם הייתה תחנת האיסוף שלו והוא עבר ואני בדיוק סידרתי את התיק או משהו ואז הוא אמר את השם שלי ובהתחלה הסתובבתי לכיוון השני כי שם ישבו כל האנשים מהמכינה וחשבתי שבטח מישהו מהם קורא לי ואז הצביעו לי עליו והסתובבתי ופשוט קפצתי עליו בחיבוק ענקי, החלפנו אז כמה מילים אבל לא יותר מדי כי הייתי צריכה לנסוע. מאז הוא היה מתקשר מדי פעם והיינו מדברים שיחות טובות כאלה ואפילו אני התקשרתי אליו כמה פעמים שהיה לי עצוב כי ידעתי שהוא תמיד יענה לי, גם ב-2 בלילה ופשוט שמחתי לשמוע את הקול שלו. הייתה עוד פגישה אחת במרכזית בחיפה אבל חוץ מזה שהוא סיפר לי שעכשיו הוא לא עושה הרבה, אני לא זוכרת ממנה יותר מדי. היה ערב שישי אחד בחורף האחרון שהייתי בבית וכרגיל הסתובבתי במרכז הכרמל עם חברות (נראה לי שמור בדיוק התגייס) וראיתי אותו יושב עם שני חברים, דיברנו קצת והוא הזמין אותי להצטרף יותר מאוחר אם אני ארצה, המשכתי להסתובב ואז באמת חזרתי אליו אבל לא יצא לי לדבר איתו הרבה אבל שמעתי מלא סיפורים מהצבא גם שלו וגם של החברים שלו והיה מצחיק למדי. הפגישה הבאה הייתה בכל מיני טקסי זיכרון, יצאתי מהמכינה לשלושה ימים שהתאכזרו אלי אחר כך עד סוף השנה ופגשתי אותו במהלכם פעמיים אבל גם אז אלו היו בעיקר פגישות רשמיות של שלום ולא יתר מזה. בערך חודש אחרי זה, אחרי שכבר אמרתי לעצמי שהנה, אמנם זה לקח כמעט שנתיים, אבל בסוף הצלחתי להתגבר עליו ואפילו מצאתי אהבה אמיתית והכל, הוא התקשר אלי ושאל אם בא לי להיפגש והוא הזמין אותי אליו לבית והוא עוד פעם היה עייף ונראה ממש שבוז מהצבא ובכלל מהחיים. ישבנו בחושך והתחלנו לדבר על כל מיני דברים והוא שאל אותי כל מיני שאלות די חושפניות אבל הייתה אווירה רגועה והרגשתי איתו כרגיל ממש טוב והוא סיפר ואני סיפרתי אבל גם ממנו הסתרתי ואני לא באמת יודעת למה, כנראה חשבתי שככה הכל פשוט יותר ובעיקר רציתי לדעת אם החשדות שלי יתאמתו. ובאמת באיזשהו שלב הן התאמתו והוא הודה פחות או יותר שהוא טעה ושכבר לא כזה אכפת לו ממה שיגידו או במה כל אחד מאיתנו מאמין כי אני שווה את זה, עדיין לא סיפרתי לו אבל המשכנו לנהל שיחה והוא אמר לי שהייתי די שקופה בכל הפעמים שנפגשנו והוא גם ניסה לנשק אותי. באותו שלב הייתי ממש מבולבלת, הנה, מה שחלמתי עליו במשך כמעט שנתיים הוא כבר לא חלום, זה התגשם ומוחשי וכל כך אמיתי והיה ממש קל להיסחף ופשוט להיות מאושרת, אבל היה לי חלום אחר אמנם קצר יותר שכבר היה אמיתי והחלטתי שאני לא רוצה לאבד אותו בשביל משהו שהוא עדיין רק בגדר פנטזיה. נפרדנו כאשר אני עדיין מבולבלת, רציתי לחשוב והיה לי אוטו אז נהגתי לי לטיול והגעתי עד לאוניברסיטה שם החלטתי שנרגעתי וחזרתי הביתה לישון. למחרת סיפרתי את הכל פחות או יותר כי ידעתי שאחרת אני ארגיש בוגדת (ולא רק במחשבות). מאז כבר פחדתי להיפגש איתו, נפגשנו עוד פעם ביום הזיכרון השנה ועוד פעם ביומולדת שלו בטעות כשאכלנו באותה מסעדה שהוא היה בה אבל זה תמיד היה עם המשפחה שלו. ניתקנו קשר וזה קצת עצוב לי כי בכל זאת הוא בן אדם נפלא (אני לא מתפשרת על פחות) והייתי שמחה לפחות לדבר איתו מדי פעם "וזה לא יכול להיות הרי הסוף של הסיפור, זה לא יכול להיות שככה זה נגמר, ואלוהים הרי יודע שרציתי לדבר, אבל הייתי מתקשרת אם היה לי מה לומר".