כי החיים הם לא סרט מצויר

כן, שמעתי שהיום היה יום כיפור ובכל זאת החלטתי לא להקדיש את הפוסט הזה לסליחות אלא דווקא לוויתורים. כלומר, אני אנסה למנות פה כמה מהוויתורים שאני אאלץ לעשות השנה בעיקר בעקבות הפעילות שלי במכינה.

מן הסתם, ברגע שהחלטתי להיכנס למכינה, ויתרתי על כל מה שלא כל כך שייך למכינה כמו למשל חופש ארוך ושהייה ממושכת עם המשפחה ופגישות יומיות עם חברים והחדר בבית שלי עם המיטה והמחשב. אבל כל אלה הם וויתורים שממילא יקרו כשאני אתגייס עוד שנה וכולם עוברים אותם מי יותר ומי פחות.

אבל אני חושבת שעצם הכניסה שלי למכינה הצריכה אותי לעשות עוד כל מיני וויתורים שרק עכשיו אני מתחילה להבין יותר לעומק את המשמעות שלהם.

הויתור הראשון שממנו כנראה נובעים כל שאר הוויתורים הוא הויתור על התמימות ועל הבועה שבה הייתי עד לפני שלושה שבועות. הבועה של הילדות, של לחיות בבית עם ההורים והמשפחה ואולי קצת להרגיש גדולה אבל לא באמת. פתאום עכשיו זה הרבה יותר אמיתי - אני חיה לבד, רק אני עם עוד אנשים בגילי ואני צריכה לקבל החלטות שישפיעו על מהלך החיים שלי בשנה הזאת כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. 

ויתור התמימות הוא גם ויתור על חלומות, הרבה חלומות ופנטזיות שהן לפעמים, אני מודה, די מטופשות ובכל זאת, ברגע שהגעתי למכינה ופתאום הביאו לי את המציאות מול הפנים, נעשו הרבה וויתורים מצידי בעניין החלומות. אולי אני פשוט צריכה למצוא חלומות אחרים..

כמובן שהיה ויתור עצום בנושא הפרטיות שבמכינה היא לא קיימת בכלל. אם אני אספר משהו למישהו, תוך כמה שעות/ימים, כולם כבר ידעו מזה. ואפילו אם אני אספר משהו לטלי שהיא השותפה שלי לחדר ואני לגמרי סומכת עליה, הקירות בחדר כל כך דקים שאפשר יהיה לשמוע כמעט הכל אם רק קצת מנסים (מטריד משהו).

אני מוותרת על האינדיווידואליות שלי, מעכשיו אני חלק מקבוצה שנקראת מכינת הנגב ואין יותר עדי עציון סתם בתור עצמי אלא רק בתוך גוף שפועל ביחד ומייצג את עצמו ככה.

יש גם ויתור על החיים הישנים והטובים עם קבוצת חברים קרובה ומוכרת שבמקומה באה חבורה חדשה של שלושים אנשים שיש לי רק שנה אחת להכיר אותם. אני חייבת לוותר על התעמקויות מיותרות באנשים ופשוט לנסות להכיר אותם כמה שיותר בזמן הקצוב שיש לנו. 

והויתור הכי כואב הוא על מה שיקר וחשוב לי ואני משאירה אותו מאחור. אם זה את העיר חיפה-עירנו היפה ואם זה כל החברים שלי שאני אוהבת את כולם. זה באמת ויתור קשה ואני תמיד בתקווה שזה ימשיך להיות קשה כי זה אומר שלא שכחתי.

בלעדייך - כוורת 

כששוב עצוב בחוץ
והסתיו ללב לחוץ
בלעדייך
ואני רוצה בך
ואת כל כך רחוקה
לא רוצה להיות לבד עכשיו
אני קורא לך ואת לא עונה
את עזבת, הלכת מכאן.

כי בלעדייך כל העיר הזאת ריקה
והרחובות בה יתומים.
ברגע של געגועים
ברגע של דממה
אקרא לך -
שובי אל העיר הזאת
עכשיו אלי.

כשבפנים עצוב וקר
והלילה שוב נגמר
בלעדייך
ואני מרגיש עצוב, רחוק ומנותק
כמה עצב יש באהבה
אני לבד פתאום בבית זר
ואני אוהב אותך.

כי בלעדייך כל העיר הזאת ריקה
והרחובות בה יתומים.
ברגע של געגועים
ברגע של דממה
אקרא לך -
שובי אל העיר הזאת
עכשיו אלי.

כשהלכת אמרתי - בואי
רציתי שתשארי כאן לידי
לאהוב תמיד
לאהוב אותך תמיד.

כי בלעדייך כל העיר הזאת ריקה
והרחובות בה יתומים.
כשאני מלא געגועים
ואת לא לידי
אקרא לך -
שובי אל העיר הזאת
עכשיו אלי.

יש עוד הרבה וויתורים אבל אני כבר לא לגמרי בהכרה מלאה וכדאי שאני אלך לישון כי מחר מתחיל עוד שבע כמעט נטול שינה במכינה. אולי אני אמשיך או אוסיף לרשימה הזאת בהמשך ובנתיים, היו שלום ולילה טוב.

עדי:)

כמה טוב שבאת הביתה - אריק איינשטיין

כמה טוב שבאת הביתה

כמה טוב לראות אותך שוב

ספר מה נשמע, ספר

ספר איך היה

ולמה לא שלחת גלויה?

כמה טוב שבאת הביתה

קצת רזה, אך מה זה חשוב

עשית חיים, עשית דברים

ראית קצת צבעים אחרים.

אך כמה שטוב אתה כאן

כמה שטוב אתה כבר כאן

כמה שזה טוב, טוב.

כמה טוב שבאת הביתה

בית זה אומר כבר הכל

היה לך חם, היה

היה לך קר

אתה עכשיו יותר מאושר

כבר יותר מאושר.

אז כמה טוב שבאת הביתה

כאילו שיצאת, יצאת רק אתמול

הכל פה נשאר אותו הדבר

אתה עכשיו יותר מבוגר

כן, יותר מבוגר.

כמה טוב שבאת הביתה

באמת, חשבת עלי

כמה טוב שבאת

שבאת הביתה

 כמה טוב שבאת אלי

כן, שבאת אלי.

ביום רביעי חזרתי הביתה מגלות ארוכה של שבועיים ויומיים(!) שבהם ביליתי לי בנגב במכינה. הזמן עבר שם כל  כך מהר שבעצם רק כשחזרתי הביתה עייפה ומרוצה, התחלתי לקלוט מה באמת קרה לי. דווקא כשחוזרים הביתה אז אפשר להבין יותר טוב כל מיני דברים שמקודם פשוט חלפו להם. ככל שסיפרתי יותר על מה שעברתי, דיברתי עם כל מיני אנשים ושמעתי מה פספסתי אז יכולתי לקלוט את התמונה השלמה של התקופה שעברה.

ההרגשה של לחזור הביתה הייתה בשבילי כמובן מיוחדת מאוד. כבר חיכיתי לרגע שבו אני אראה את כולם וכל הנסיעה הארוכה ברכבת ישבתי לי עם חיוך מרוח על הפנים (אולי גם בגלל שהיו שם הרבה חיילים חמודיםP:).

איזה כיף לחזור הביתה, לחבק שוב את הדס ודפנה חיבוק גדול ובכלל, במכינה הבנתי כמה כל עניין המגע היה חסר לי. וזה לא שבמכינה אין מגע כי יש מלא, אבל בבית זה תמיד הכי טוב.

כמובן ששאלו והתעניינו וניסיתי לספר כמה שיותר אבל מהר מאוד פשוט חזרתי להשתלב בשגרת הבית של עייפות מטרידה משולבת עם חוסר מנוחה והרבה לחץ מצד כולם. תמיד כשמתגעגעים שוכחים את כל הדברים האלה ונשארים רק עם הדברים הטובים. כל כך קיוויתי שלא יקרה שום דבר מרעיש בכמה ימים שאני כאן ובמיוחד כי זה חג וראש השנה וקיוויתי שכן תשרור סוג של אווירת משפחתיות.

ברגע שקוראים את המילים האלו כבר אפשר לנחש שזה לא מה שקרה ואני יכולה הלוסיף ולספר שמידת הצעקות ביומיים האחרונים פרצה גבולות. ההורים שלנו גידלו אותנו לעצמאות, לעמידה על שלנו ובסופו של דבר זה מתנקם בנו. במיוחד אם מדובר בי ובאחותי הגדולה. אני לא מבינה איך כל פעם אנחנו חייבות לסיים בריב, מה? אנחנו עד כדי כך שונות? זה פשוט בלתי נתפס. אני מרגישה שאני צודקת בכל הוויכוחים שלנו ובגלל זה חשוב לי לעמוד על שלי ואני מניחה שגם בשבילה זה ככה אבל כמה זמן זה עוד יימשך? ואיך זה יגמר בסופו של דבר? זה אפילו די מפחיד אותי כי אם כבר היום מריבה על נושא כל כך פעוט הסתיימה באלימות (בעיקר כלפי) אז מה יהיה שיהיו דברים עקרוניים באמת? איפה הגבול? אני לא יודעת מה לחשוב וגם אין לי מושג איך לפתור את הבעיה הזאת וזה קשה לי.

עוד 7 שעות בערך אני כבר אצא עוד פעם לשבוע ואני מרגישה שבקושי הייתי פה. כאילו החופשה הזאת הייתה רק עוד חלום. הכל עבר מהר כל כך, ברוב הזמן בכלל ישנתי ובשאר ניסיתי לבלות כמה שיותר עם הדס ודפנה. אתמול בערב עשינו הקרנה חגיגית של הסרט של החאבורה:) בבית של נועה והיה נורא מרגש. ראינו את הסרט פעמיים(הוא כמעט שעה - כבוד!) ובנוסף, הכינו לי מן אלבום עם מכתבים לכבוד "הגיוס" שלי שבו כל אחד כתב לי משהו. חזרתי הביתה באדיבות מיכל בסביבות 4 בבוקר והייתי עירנית מדי בגלל שנרדמתי אצל נועה אז החלטתי לקרוא את כל מה שכתבו לי. מאז כבר עברו כמה שעות אבל זה עדיין מעלה בי חיוך כשאני חושבת על מה שכתבו לי. האמת שגם היה די עצוב לקורא כי הייתה מן נימה של היפרדות לתמיד, שזהו, מעכשיו זה כבר לא יהיה אותו דבר ואולי זה נכון אבל זה עדיין עצוב.

היה לי גם מוזר להבין מהמכתבים האלו כמה דברים על עצמי ועל איך שתפסו אותי. הרבה כתבו לי שהם לא לגמרי מכירים אותי או שהם מרגישים שההיכרות בינינו היא חלקית בלבד וגם אני באיזשהו מקום מרגישה אותו דבר, קשה לי להיפתח וקשה לי לספר דברים אישיים סתם ככה. איכשהו גם יצא שב-5 שנים האחרונות לא מצאתי אף אחד שאני יכולה באמת לספר לו הכל על עצמי לאורך תקופה ארוכה וזה אולי הביא לכך שכל אחד מהחברים שלי מכיר רק חלקים בודדים ממי שאני. אם הראו לי שמתעניינים בי, הייתי יכולה לספר. אבל ברגע שמשהו יותר מעניין קרה, תמיד העדפתי לשים את הסיפורים שלי בצד לפחות לאותו רגע ואז הרגעים כבר עברו.

וכאן אני מגיעה למשאלה היחידה שיש לי לשנה החדשה (מעבר כמובן לכל הדברים הרגילים שגם איחלו לי אנשים אחרים), והיא שאני אמצא לעצמי את הדבר הזה שכשאני רואה אותו אצל אנשים אחרים אני נורא מקנאת והוא מה שנקרא חברות אמת (יצא לי חרוז P:).

זהו לבנתיים, ואני מבטיחה לחזור מדי פעם ולעדכן כשקורים דברים חשובים באמת.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה, עדי:)