משועממת כרונית...

הבלוג שלי שהיה הבית שלי ב-13 השנים האחרונות או לפחות בעשור הראשון לפועלו, ייסגר כמו כולם בסוף השנה.אני מודה שזה ביאס אותי רצח. לא שכתבתי כל כך הרבה בשנים האחרונות והפוסט האחרון שלי גם נכתב לפני 3 חודשים אבל במשך 13 שנים, כל ריב שהיה לי עם ההורים, עם חברים, אירוע מרגש בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, עם הבני זוג הקבועים או המזדמנים, הכל נכתב פה ותועד.

אם אני רוצה להזכר עם מי הזדיינתי, אני פשוט יכולה לקרא את זה פה, כל אחד ואחד מה מתועדים פה בקטע קריפי,
אם אני רוצה להזכר למה נפרדתי מהאקס שלי, הכל כתוב. מילה במילה, כל ריב וריב בקטע... קריפי גם כן.
יש פה ראיות על גבי ראיות של מה אנשים עשו לי, אמרו לי, אכלו לי, שתו לי ב-13 השנים האחרונות. ולא בקטע קריפי.. סתם כי זה היה נחמד.

 הכרתי מפה לא מעט חברים, בין אם קוראים שנפגשתי איתם אח"כ לדיאט שהצליח או כשל,
הלכתי למפגשי ישרא בחגים כאחרונת האימואים העלובים של הסנטר כיום, בגיל 17-18,
הלכתי לרוקי. כי זה מה שעשתה הקהילה פה אז וחלקם כיום חברים טובים שלי עד היום ואני יכולה לצחוק על שיט שהם כתבו לפני עשור ומעלה.

 חיים שלמים כתובים לי פה, של העשור הכי כייפי (עד עכשיו) שהיה לי בחיי. אבל החלטתי לא להיות עצובה יותר מידי כי (קלישאה לפניכם) חיים שלמים עדיין מחכים לי.
עברתי דירה לפני שבועיים. כמילות השיר- אני גרה בשינקין ! אומנם גבעתיים... אבל עדיין. 

למעשה שינקין גבעתיים זה ההמשך הישיר של שינקין תל אביב בחייו של החילוני הממוצע בארץ, רק שבשנות ה-20 לחייו הוא מבלה בשינקין ת"א במסעדות, פאבים ובחנויות המגניבות של ת"א ובשנות ה-30 לחייו, הוא מבלה בשינקין גבעתיים בכל הגני ילדים והגני שעשועים שיש פה ברחוב בכל שני מטר.

חוץ מזה אני מאורסת ועוד שנה מהיום אני אהיה אשת איש וככל הנראה עם ילד בדרך. אז בטח גם לא ממש יהיה לי זמן לכתוב עליו בבלוג. כמה שהוא מעצבן וצורח ולא נותן לי לישון.

אז בעצם סגירת האתר זה דבר טוב, הוא יגרום לי לא להתלונן על הילד העתידי שלי.

אז זהו זה,
אני אכבה את האור ביציאה.

והנה שיר קיטשי להפליא שיסכם את מילות הפרידה שלי כי זה כן קצת עצוב לי. 

ותודה ליריב חבוט הנפלא.