פרץ של יצירתיות מכה בי, אך בהעדר כשרון לא יהיה פורקן.
צייר ווינדוז מתחמק ממני, וגם ככה הציפיות ההדדיות בגובה הדשא. ארור תהיה, אליטיסט שכמותך.
באין ברירה אפנה לוורד, אשפוך את חמתי, את שנאתי ויגוני, ואחר כך אמחוק ואחזור ללמוד על הזקן והמוות, מפורקת ושלווה, עם שלהבת קטנה של זעם, שמוכנה לגדול לשריפה גדולה באם רק יגיעו התנאים הנכונים.
והתנאים הנכונים מה הם? סיבוב כדור הארץ, נשימה ונשיפה, תהליכים מטבוליים כלליים, ואינטרקציה עם בנאדם אחר.
כל בנאדם? לא. אחד. אותו אחד שגרם לכל שאר פרצי העצבנות והכתיבה הגרועה, המחיקה והשלווה שלאחריה. כמו סקס, אבל הרבה פחות טוב. כמו לאכול את החתיכה האחרונה, האחת יותר מדי, בפיצה מלוואח.
וגם לוורד נמאס, ולי נמאס ממנו. את מאגרי השירה הספורים ניצלתי עד תום, ועתה נשאר רק סיפורים. מאסתי בסיפורים העממיים בשפה קריאה וידידותית, ולכן המפלט האחרון הוא דיבור בשפה גבוהה. דבר שמצריך שימוש בתאים הספורים האחרונים במוחי, ניצולי שואת אמסטרדם1, 2 ו-3. מעטים אך איכותיים (האמנם?) הם.
לא עוד העתק הדבק של משפטי שינאה לאורך כל העמוד. בגרתי.
עתה אכתוב – ברצוני להכותך, ולא – סעמק, טמבל.
ככה זה כשמגיעים לגיל 22 ו 10 חודשים. העולם משתנה. איכות הזעם לעומת זאת, נשארת בעינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
