יום ראשון יצאנו לגדנ"ע,
חיכיתי לזה המון, התגעגעתי נורא לכל הקטע הצבאי.
בלילה לפניי אמא פתחה לי בקלפים, ומה שיצא לי זה שיש לי זה הקלף הזה:
מה שאמא אמרה, זה שיש איזה משהו מהילדות, שגורם לי לפעמים להפוך את עצמי לאווטסידרית, שמה שאני עושה זה פשוט צופה מהצד על כל מה שקורה, ושבעצם, (אם תסתכלו טוב על הקלף תיראו שהמנעול על השער פתוח) זה פשוט להוציא את המנעול ולפתוח את השער, להשתתף, שבעצם אני הופכת את עצמי לאווטסידרית, ואין שום דבר שמונע ממני להקחת חלק בדברים, אלא אני רק חושבת שזה ככה.
לקחתי את כל העניין נורא חזק, וזה התחיל מהבוקר של הגדנ"ע, כשעלינו לאוטובוסים, ומאשה ביקשה שלא נשב מאחורה עם כולם כי יהיה הרבה רעש, ואז ניזכרתי במה שאמא אמרה, אמרתי לעצמי "למה להתחיל ככה את היום? 'רעש'? זה כל הכיף, תהיי איתם, תהני, תצחקי אל תוציאי את עצמך ישר החוצה" ובסופו ש דבר אמרתי למאש שאני רוצה להיות עם כולם, וישבתי מאחורה.
היה כיף, היה ממש מצחיק.
כל הגדנ"ע הייתי הכי אופטימית בעולם!
כל החברות הקרובות שלי יצאו באותו צוות, ורק אני הייתי בצוות אחר, עם בנות שאני מכירה והכל, אבל הם חברות כלליות כאלו.
בהתחלה התבאסתי, ממש התבאסתי, אבל אז אמרתי לעצמי שאם יצא אשני בצוות הזה יש לזה סיבה, "מישהו" רוצה שאני אהיה בצוות הזה.
הייתי מלאת מוטיביציה, עזרתי לכולם, ראיתי את זה כאילו לי יש כבר את הניסיון הזה עם הצבא, אני עברתי את זה כבר, ויש לי איך לעזור לאחרות
גם בחדרים, כל החברות הקרובות שלי יצאו ביחד, ואני יצאתי עם אותם "חברות כלליו" כמו שקראתי להם אז, ושוב אמרתי לעצמי, "אם יצא שאני בחדר הזה יש סיבה, "מישהו" רוצה שאני אהיה בחדר הזה. אני צריכה לסמוך על ה"מישהו" הזה.
עם הזמן הבנתי, שקיבלתי את החדר הכי טוב שיכולתי לקבל מכל הצוות הזה. ושאני כל כך שמחה על כל אחת ואחת שאיתי בחדר.
ביום השני יצאנו ליום סדאות, שזה יום שישנים בשטח ולא בחדרים שלנו, עושים צרכים בשטח, אוכלים מנות קרב והכל. (by the why..טעמתי את הלוף...חחח זה פשוט כמו פסטרמה מעובדת כזאת, לא טעים במיוחד...) היה לי כיף בשטח, צבענו את הפנים בבוץ, זחילה אינדיאנית וכאלה..דברים שאני אוהבת.
בערב, יצאנו למסע, כל המחלקה ביחד.
היה מצחיק, וכיף. כולה 4 ק"מ.. זה כלום.
בערך אחרי 3 ק"מ אני גל ומעיין החלטנו שאנחנו רצות להיות מקדימה, רצנו רצנו פתאום דרכתי על אבן ונפלתי. נפלתי ממש כואב.
כמה מסביבי צחקו, גם אני צחקתי, כמה עזרו לי לקום, ופתאום הרגשתי את הכאב, התחלתי לבכות, זה היה מעבר חד מהצחוק לבכי.
גדלה לי בלוטה בכל של החיים בקרסול. כל המחלקה התקדמה כבר. ואני נישארתי מאחורה עם מעיין, בת אל ואחת מהמפקדות.
לא הסכמתי לעצור. כאב לי, כאב לי מאוד, אבל ראיתי את הפער שנפתח והתגבר בנינו לבין שאר המחלקה ופשוט התחלתי ללכת עם קרסול נקוע.
המקדת לא הסכימה שאני אמשיך ללכת ככה, אבל לא נתתי לעצמי אפילו לחשוב על לוותר לעצמי, המשכתי ללכת.
צימצמנו את הפער, ובסופו של דבר הגעתי לדימה של המחלקה. בדרך כשאני עוברת על פני שער הילדים במחלקה מוחאים לי כפיים וזה, חחח.
איך שסיימנו את המסלול הכאבים התחזקו.
כל הזמן עובר לי בראש "איך ידעתי שיקרה לי משהו כזה, בטוח נקעתי את הקרסול, אם אני אלך למרפאה הם יכריחו אותי ללכת הביתה, לא רוצה!!!"
הרגשתי כאילו אני כל כך בדרך הנכונה, כל כך כיף לי.. והאמת? הרגשתי שיש לי סיכוי לקבל את המצטיין אפילו.
בסופו של דבר את הדמעות כבר לא יכלתי להחזיק יותר, והכאב נהפך לבלתי ניסבל.
קפצתי על רגל אחת למרפאה, עם בת חן.
החובשים הצבאיים האלו כאלו גרועים, כשהורדתי את הנעל ראיתי את גודל הנפיחות, שהפכה לעצומה עוד יותר. ומה שהחובשת אמר לי זה שזה כלום. בטח. כלום. יש לי משהו שניראה כמו גידול בקרסול, אני לא יכולה כבר לדרוך על הרגל, אבל בסדר זה כלום.
קיצור לאט לאט התחילו להגיד לי שאני חייבת ללכת הביתה, שאני לא יכולה לישון באוהלים עם כולם, שאני חייבת לישון במיטה.
בסופו של דבר הצלחתי לסגור איתם שאני אשן באוהלים הלילה, וניראה מה יהיה בבוקר, אולי זה ישתפר.
האמת, שבדרך לאוהלים זה ממש לא השתפר, וכבר לא יכלתי לקפץ יותר, ומישהו בא וסחב אותי על הכתפיים לאוהלים.
אופיר ובת-חן סידרו לי את השק שינה, והלכתי לישון אחרי משהו כמו שלוש שעות רצופות של בכי.
בכי שבא מההבנה שזהו, כל שאר השבוע נהרס לי. הבנתי כבר שלהמשיך ככה אני לא יכולה.
פתאום, אמצא הלילה, עד שסוף סוף הצלחתי להירדם, אנחנו שומעים גשם, גשם מהטיפות הגדולות האלו, וצעקות ברקע. "כולם לקום עכשיווו!!!!!!!!!!!"
"רוצו, קדימה!!!!!!! אתם סתם תירטבו!!! כולם לקוםם!!!"
אני אסביר. היום סדאות, זה בתוך שטח, מגודר, שהשטח הזה נימצא בתוך הבסיס עצמו, ככה שהחדרים במרחק מה מאיפה שהיינו.
ניבהלתי, הכל היה לחוץ כזה, וצעקות. ואני לא מצליחה לקום, הרגל שלי ממש כואבת, אני ממש לא מצליחה לקום!
מפקדת את באה עם אלונקה והם באו לסחוב אותי עם האלונקה. מסתבר שהאלונקה שבורה.
בסוף מישהו בא, ניראלי אופיר והרים אותי. וכל הזמן הזה גשם מבוללל.
קיצור הלכנו לישון בחדרים.
ובבוקר המפקדת באה אליי ואמר לי שאין ברירה, שאני חייבת ללכת הביתה ושהיא לא מסכימה שאני אשאר פה על חשבון הבריאות שלי.
ושאני צריכה להבין שאני פוגעת ברגל שלי ומגבירה את הנזק.
באותו הרגע שהיא אמרה לי את זה, היה לי דה ז'ה וו, לאותו יום ששברתי את האף בפנימייה.
ישבנו אצל הרופא, הוא מסתכל על הצילום רנטגן שלי ושותק איזו דקה.
דקה שניראתה כמו נצח.
"טוב, יש שבר"
הרגשה כזאת, שאין איך להסביר. כאילו...
זייייייייייייייייייייייייייייייייייייןןןן אחד גדול.
ככה הרגשתי עם מה שהמפקדת שלי אמרה.
כאילו אני לא מבינה. יש עשרים בנות שמוכנות לעשות הכל כדי ללכת משם, מוכנות לשבור לעצמם את הרגל כדי לא להיות בגדנע הזאת.
אז למה אני??
כל אותה האופטימיות שעטפה אותי כל אותם הימים פשוט התמוגגה.
כל הבנות הלכו לשיעורי מטווח ואני נישארתי בחדר.
אחרי כמה זמם הפקדת באה ואמרה לי שאני צריכה להוריד את המדים, ושהיא רוצה כמה דקות להיפרד ממני.
אתם לא מבינים.
הייתה לנו המפקדת הכי טובה בכל המסדר!
כל כך מבינה, ותומכת. חמודה. פשוט מקסימה.
היא הביאה לי את התעודה של הגדנע ואמרה לי שהיא לא יכולה למלא את הפרטים כי לא סיימתי את השבוע, אבל היא כתבה לי מאחורה ברכה כזאת.
היא התחילה לדבר איתי, ואמרה לי שבכל צוות תמיד יש את אלו שמבלטים, ושהיא ישר ראתה את כל המוטיבציה שלי, ושהיא מעריכה את התמיכה שלי בכל הצוות, ושכל העזרה שלי לכל הבנות זה דבר שהוא לא מובן מאליו.. ואז היא אמרה לי שהיא שהיא רוצה שאני אקח את הכובע שלה, שיש לזה המון משמעות מבחינתה, והיא כתבה לי עליו מבפנים: "מיי, הצטיינות נימדדת בתהליך, ולא בתוצר הסופי"
לכו תדעו, אלמלא הרגל המזדיינת הזאת אולי באמת הייתי מצטיינת.
בקיצור חיבקתי אותה, אמרתי לה כמה שאני מעריכה אותה, ושאני שמחה שיצא לי להיות עם מפקדת כמוהה ושאני מאחלת לכל צוות שיבוא אחרינו מפקדת כמוהה.
כתבתי לבנות מכתב, וביקשתי מאחת המפקדות להעביר לבנות של החדר.
כתבתי להם כמה שאני שמחה שיצא לי להיות איתם בחדר, ולהכיר כל אחת ואחת מהן, בצורה שלא הכרתי אותם מלפניי, וישמרו על עצמן, ושיעריכו את המפקדת שלנו. שיגרמו לה להתגאות.
וזהו. אמא באה, ונסענו לרופא.
צילום רנטגן.
כן. יש נקע.
חבישה אלסטית.
הביתה.
וזהו... חוזרים לחיים הרגילים...עם רגל אחת נקועה.
חשבתי בהתחלה עוד לחזור לשם. בסך הכל 20 דקות נסיעה מהבית.
אבל אמרתי לעצמי שדי, שאני צריכה לדעת להבין מתי משהו נגמר, ולהבין שזהו! את המצטיין אני כבר לא אקבל, ואת השבוע אני לא אסיים.
בקיצור, לכל אלו שעדיין לא יצאו לגדנע, צאו! אל תחשבו אפילו לוותר על זה, זה חוויה. וחוץ מזה זה מגבש נורא.
רק תעשו לעצמכם טובה, תשמרו על הרגליים שלכם.
צוות 7- חותם קבע!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
Life could not get any better
