בוקר טוב, איך אתה מרגיש עכשו? מקווה שיותר מאופס וקצת יותר טוב...
אני לא יודעת כמה מתוך מה שלחשתי לך שמעת/הבנת/הפנמת... מקווה שהדברים החשובים אכן נכנסו למקום שהם היו צריכים...
מיליון הקדמות – כזאת אני.
צריכה להצטער ולהתנצל ולבקש ולכבד... כבר רואה את הסבלנות שלך פוקעת לנוכח המכתב ה-מ-ג-ו-ח-ך.
מבינה...
אני מבקשת לשתף אותך בכמה דברים... (לכן זה גם במייל- כך שאם זה משעמם אותך, או שאין לך זמן או כוח- אתה יכול פשוט לסגור את המחשב וללכת. אף אחד לא נעלב מזה...)
ראשית,
אני אומנם כבר לא במקום הזה(או לפחות לא מרגישה ככה) בכל זאת יש בי צורך להתנצל מראש ולהודיעך שאני יצור לא פשוט.
יש הרואים במורכבות שלי את הקסם, את האתגר ואת הכיף (גם אני ביניהם)
ויש כאלה שמתייאשים.
או כאלה שהם נהפכים להיות המתייאשים אחרי שהם קצת מכירים אותי.
אז מה שהייתי עושה פעם, היה להתריע מראש שאני כזאת. שאנשים ידעו עם מי הם מדברים.
עם יצורה לא ברורה חלק מהזמן. שלוקח לאנשים זמן להבין את הבדיחות שלה.
אחת ש"מיוחדת" זאת ההגדרה הכי נכונה לתת לה – כי זה מכיל גם את הטוב וגם את הרע.
למרות שכבר כינו אותי בכל מיני... (כן! היה מעבר ל"מניפולטיבית" ו"נצלנית"!) היו כאלה שכינו אותי (תנשום לפני ההלם....):
מלאך, התגלמות הטוב בעולם, נשמה יקרה וכו'...
בדרך כלל,
אני לא מנג'זת מדיי.
יש לי את הגבולות שלי ואני כבר לא צוציקית בת 16 שמאבדת את הראש בגלל בחור חתיך (אהממ אהממ)
אבל...
היום אמר לי חבר טוב שלי שאני לפעמים כל כך מחפשת שליטה, עד שאני מאבדת שליטה. שאני יכולה להיות בלי לשים לב ממש עלוקה.
(בגלל זה גם אמרתי לך שאני כנראה העלוקה שיושבת לך על הצוואר... חונקת... מוצצת את הדם/מיץ/קולה)
אז אני באמת באמת מצטערת...
אני מנסה לחשוב מאיפה זה נובע, כי זה לא ממש מתאים לי להיות כ ז א ת כ ז א ת מעצבנת (כאילו לפעמים אני כן, אבל לא בדרך כזאת... בד"כ זה במודעות... =))
ונורא קשה לי להגיע לשורש...
מנסה לחשוב למה אני רוצה לדבר איתך כ"כ הרבה, ולמה בעצם אני נאלמת כשניתנת לי ההזדמנות...
אז במחשבה על החלק הראשון של המשפט,
אני רואה שבעצם זה אפילו נורא מתחבר למה שאמרת לי. יש בי חשק עז להכיר אותך.
ללמוד אותך וללמוד ממך.
ואיך אני יעשה את זה בלי לדבר איתך? לפגוש אותך?
ופה נכנס השכל הישר והטוב ואומר:
"עצור!
נוגה...
קחי את הדברים באיזי...
אין הרבה זמן פנוי לבן אדם,
אין חשק לבן אדם – כמו שלך יש,
ת ר ג י ע י !"
ומנסה להרגיע... מודה שלפעמים לא הולך לי...
ואז אני נהיית ממש מעצבנת ונודניקית ומנג'זת ונדבקת ומגעילה,
למרות שזה ממש לא מה שרציתי שיקרה.
וקצת קשה לי...
כי מצד אחד, יכול היה להיות (ומקווה שזה עדיין בתוקף) שאיזשהו קשר בינינו יכול להצמיח פירות טובים לשנינו(!)
ומצד שני, זה לא כ"כ ברור אם זה מתאים לך עכשו, טוב לך עם זה וזה מה שאתה רוצה.
אני מעדיפה לדעת שאם זה לא נוח לך עם זה – תגיד לי.
גם אם הסיבה היא: "את קרציה"
וגם אם הסיבה היא: "אין לי זמן לזה עכשו"
(וגם אם הסיבה היא כל דבר אחר)
אני פשוט הייתי רוצה לדעת...
הלב שלי לא עומד בטלטולים, ואני מפחדת שלשם נגיע...
ובקשר לחלק השני של המשפט (לתזכורת: " ולמה בעצם אני נאלמת כשניתנת לי ההזדמנות...")...
זה משהו שממש לא ברור לי...
לפעמים בשיחות איתך אני נתקעת, לא זורמת, לא צוחקת ולא מצחיקה.
אני ממש לא יודעת למה זה. זה ממש לא מתאים לי...
זה מצחיק להסתכל על זה ככה, אבל בהתחלה בהתחלה כשהתחלתי לשגע לך את השכל – נראה לי שהיה יותר טוב בשיחות (לי לפחות). אולי בגלל זה אמרתי לך שהייתי רוצה לחזור לשם...
ועכשו...
נראה לי שאתה יותר סובל מאשר נהנה...
ולא! זה לא בגלל שאני מנמיכה את עצמי ויורדת בערך העצמי שלי. פשוט בגלל שככה נראה לי.
עצוב לי לחשוב על זה ככה.
מצד שני,
אני ממש לא יודעת מה כן לחשוב...
אני רוצה בבקשה לשתף אותך במשהו חשוב נוסף:
ביום ראשון בלילה, אחרי שדיברת עם מעין ובאמצע השיחה הנוראית איתי, התחלתי להרגיש רע.
הדופק שלי התחיל לקפוץ...
עד שסיימנו את השיחה, הוא היה ממש ממש ממש מהיר... (כמו אחרי ריצה של שלושה קילומטרים...)
גיחכתי ביני לביני על ה"לילה טוב, לכי לישון" שאמרת לי בסוף השיחה.
מין כזאת תשובה: "נראה לך שאני אצליח להירדם עכשו?" ובהתחלה התשובה הזאת היתה בגלל סערת הרגשות שהתחוללה בעקבות השיחה שלנו, וכמה דקות אח"כ זה התחלף בגלל המצב הפיזי שנקלעתי אליו.
ככל שהדופק התגבר גם הנשימות נתמהרו.
לא סדירות, לא עמוקות...
חשבתי שאולי זה בגלל מה שהתחולל בפנים, אז ניסיתי להירגע קודם כל בפנים - - - וזה לא עבד.
כמה שהייתי קצת יותר רגועה בפנים, עדיין לא חל שינוי.
ניסיתי להסדיר את הנשימות שלי, ע"י כל מיני תרגילי נשימות שעושים ביוגה - - - גם לא עבד.
התחלתי קצת להילחץ...
הדופק היה מהיר ממה שהרגשתי אי פעם... לא סדיר ולא יציב.
הרגשתי בחוסר שליטה, ובהרבה פחד שקרה לי משהו.
אף פעם לא חוויתי משהו כזה בעבר...
כנראה שבשלב כלשהו חל שיפור, אבל אני ממש לא זוכרת איך ומתי זה קרה. חוצמזה שזה קרה אחרי הרבה זמן באותו מצב מבהיל.
כשחשבתי על זה למחרת, זה היה נדמה כמו תסמינים של "התקף חרדה" שלא ברור עדיין על מה ולמה זה קרה לי.
למחרת קצת נרגעתי בידיעה שלפחות בזמן הקרוב אתה לא ממש רוצה לשמוע אותי, אז אני גם אמנע ממך סבל וגם אתאפס על עצמי.
ואז ששלחת לי את ההודעה שתתקשר "מחר" גרמה לי לקפוץ...
כאילו מהה???
ברור שאני אשמח מאוד לשמוע אותך, אבל לא אמרת לפני רגע שאתה צריך זמן, ולא לשמוע אותי?! (כן, במילים האלה)
"מחר" של ההודעה, לקראת הערב, התחלתי להילחץ...
מה אני יעשה?
מה אני אגיד?
ומה אם הלב שלי יתחיל לעשות שטויות שוב?
ומה אם אתה מרגיש חובה, ולא שלם עם זה לגמרי?
ומה אם...
ומה אם...
(אני דאגנית מטבעי... =))
ואז נרגעתי.
יהיה בסדר.
הכי הרבה לא תרצה לדבר איתי אחרי יותר אף פעם. בסדר. לא תהיה הראשון וכנראה שגם לא האחרון.
משהו בי כנראה לא מסתדר עם חלק מהאנשים בעולם.
רק חבל שאני צריכה להכיר אותם... (שלא תבין לא נכון: לא חבל לי להכיר אותך! אבל יהיה לי חבל מאוד לדעת אם זאת תהיה ההחלטה שלך, למרות שאני אשתדל לכד אותה בכל מאודי)
אני משתדלת לזרום...
אבל...
אני שונאת להיתקע.
והדבר הבא לא נכתב ספציפית עליך, אלא ממש בכלליות:
אני מבינה שאנשים צריכים זמן לעצמם (גם אני כזאת), מה שאני לא מבינה זה אנשים שנשארים שם. ב"זמן לעצמם" הזה. שלא מתקדמים הלאה. ויש כאלה... (שוב! לא ספציפית עליך!)
מקווה שאתה מהאלה שלוקחים את הזמן, לומדים, וממשיכים הלאה...
אני מקווה שאתה קצת מבין אותי... (כמה שזה קשה, אבל זה אפשרי!)
אני שולחת לך הרבה אהבה מהמקום החם והטוב שלך אצלי בלב,
נוגנוג
נ.ב. אני יודעת שזה קצת נפסק באמצע, פשוט העיניים שלי נעצמות... אז אמשיך במועד מאוחר יותר...
נ.ב.ב. תזכיר לי באיזה פעם שיהיה לך מצב רוח טוב ומוזה טובה לתת לך לקרוא משהו שכתבתי, שיר.
נ.ב.ב.ב. שמור על עצמך בבקשה. אל תעבוד קשה מדיי... לא צריך לסחוט את כל הכוחות שיש לנו. באמת.
מי כמוני יודעת....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
