הוא חפר. ודיבר. וניסה. וברחתי.

בסוף הוא דיבר מול כולם, ואמר לי שאני פחדנית ושאני תמיד בורחת. וכמובן, את המשפט בכותרת.

זה עצבן אותי. זה העיק עליי לשמוע את זה. לשמוע אותו אומר את זה מאה פעם בדקה.

אבל בתכלס....זה פשוט נכון.

אני הבן אדם הכי פחדן שיש. איך שלא מסתכלים על זה.

אני תמיד תמיד אבל תמיד! בורחת. אף פעם לא מתמודדת. אף פעם לא מנסה להתמודד. אף פעם לא חושבת על האופציה להתמודד.

או שאולי כן, חושבת על זה, בונה את זה בראש. מנסה לחשוב על תשובות. וכל התסריט כבר מוכן, למדתי הכל בע"פ. אבל ברגע האמת... כשזה מגיע, אני משתפנת ופשוט סותמת את הפה והולכת.

כי אני לא יכולה להתמודד.

ואני לבד. תמיד. גם כשלא פיזית, נפשית, פנימית...תמיד אני לבד.

תחושה כזאת. הרגשה מציקה ומעיקה. גם אם אני אהיה מוקפת בעשרים אנשים שיחבקו ויאהבו אותי, אני עדיין ארגיש לבד.

כי זה לא רק החיבוקים והנשיקות והליטופים שמבחוץ..... אפילו שגם זה נמצא אצלי במחסור עצום, זה עדיין לא זה.

זה החיבוקים והנשיקות והליטופים הפנימיים...שחסרים לי.

זה מה שאני חושבת לפחות.

זה יכול להיות גם דברים אחרים....

אני בעצמי לא יודעת.

הכל אני מנחשת.

הוא גם אמר לי כל מיני דברים עליי, מי אני ומה אני. והקטע הוא, שלא ידעתי אם להגיד לו שזה נכון או לא.

אני בעצמי לא מכירה את עצמי!

כשחושבים על זה...לעומק. אני לא באמת יודעת מי אני. אני האמיתית.

מי זאת סטפני בכלל? מה היא? מי היא? איך היא?

"את מכורה לבלוגים בגלל שאת מרגישה בתוך אשליה שכאן אוהבים אותך ומתייחסים אלייך ושכיף לך כאן, וכשתצאי מפה יהיה לך קשה מאוד. כי זה הכל אשליה אחת גדולה".

גם זה איפשהו נכון. טוב לי בבלוגים. כנראה...שזאת באמת הבריחה שלי. המקום שלי שאליו אני הולכת כשרע לי.

הרי שם יש לי את ה"חבר'ה" שלי, שם יש לי חברים, שם בנים נכנסים ואומרים לי שאני יפהפייה ומנסים להתחיל איתי, שם אנשים יושבים ומדברים על כל נושא שאפשר לדבר עליו בעולם, שם אני צוחקת הכי הרבה, שם אני מקבלת המון יחס....שם אני מקבלת כל מה שאני לא מצליחה לקבל במציאות. בחיים האמיתיים. בחיים הלא וירטואלים.

וכנראה שבגלל זה טוב לי שם.....

במציאות אין לי "חבר'ה", במציאות אין לי הרבה חברים, במציאות בנים לא אומרים לי שאני יפהפייה ובטח ובטח שלא מתחילים איתי, במציאות אני לא צוחקת הרבה...הרוב יחסית מאולץ, במציאות אני לא מקבלת המון יחס...... במציאות אני לא ה"מנהלת". אני לא זאת שכולם רואים וצופים בה ואך ורק בה. במציאות אני לא יכולה לדבר ולהיפתח ולהיות מצחיקה כמו שאני שם.

זה כאילו שהמציאות מונעת ממני להיות מה שאני באמת. כי בבלוגים אני מרגישה הכי חופשיה בעולם....ולמה לא, הכל דרך מסך. אני לא צריכה להתמודד עם שום דבר.

וכנראה שבגלל זה אני נמצאת במקום הזה שעושה לי טוב 24 שעות, כל יום, במשך.....9,10 שנים. ואולי אפילו יותר.

ובתכלס, אני חיה רק 20 שנה. זה מחצאית מהחיים שלי!! מחצית מהחיים ביליתי במקום וירטואלי, בבועה קטנה משל עצמי, במקום שבו כל הדרמות שהיו לי בחיים, קרו רק שם. במקום שבו הכרתי את הבנים שיצאתי איתם. במקום שבו הכרתי חברים חדשים. חבל שמתוך כל האנשים שהכרתי, רק עם אחד הצלחתי להחזיק מעמד ולפתח קשר מצויין של ידידות מעולה.

כי שוב, זה הכל אשליה. בדיוק כמו שהוא אמר. זה לא באמת, זה לא אמיתי. זה סתם, בריחה.

ואם כבר דיכאון, זה לא יאומן כמה שהעולם מנסה לעשות לי 'דווקא' באופן שיטתי.

במשך שנה, 3 אנשים מתוך 8 היו רווקים. אני, זוהר והילה.

כל השנה זה היה ככה. לא השתנה, לא זז. ולכל השאר היה את בני הזוג לחיים שלהם.

עברה שנה, נגמרה אותה תקופה, ועכשיו אחד מהם מתחתן.

צריך בן זוג, אפילו מדומה, לא להיכנס לבד. אבל עוד מתנחמת בזה שלפחות אני לא היחידה שרווקה שם.

אבל מה...בדיוק ברגע האחרון דברים חייבים להשתנות, כי אם סטפני לא תקבל כאפות בלי סוף בכל נקודת אור שהיא תמצא, זה אומר שמשהו פה לא בסדר.

פתאום לזוהר יש חברה חדשה, ופתאום גם הילה מצאה לה בן זוג, חבר חדש.

אני פשוט לא מבינה את זה..לא מבינה.

זו קללה שנפלה עליי? זה עין הרע? זה מזל נאחס שאני שוקעת בו ונחנקת? לא מצליחה לצאת?

אז אם חשבתי שאני חייבת בן זוג לחתונה כשעוד ידעתי שגם אם זה לא יקרה תהיה לי סוג של נחמה, עכשיו אני ממש, ממש אבל ממש זקוקה נואשות לבן זוג. כי לבד אני לא אלך לשם.

וגם - מישהו צריך לנהוג. אני הולכת לשתות שם עד איבוד הכרה. לא רוצה לדעת מי אני, מה השם שלי, מאיפה באתי, בת כמה אני ולמה החיים שלי כל כך ריקים.

זה קשה......ומרגיש גם דיי אבוד.

הכל.