הנה אני מעדכנת, בשביל שספיר תהיה מרוצה.

אין לי באמת מה לכתוב, ויחד עם זאת, יש לי מלא מה לכתוב.

אבל הבלוג הזה כבר נטוש, ועברתי מלא דברים מאז שהפסקתי לעדכן, אז אין טעם לחזור עכשיו ושוב פעם להשאיר עוד חור כמו שהשארתי כשרק פתחתי את הבלוג.

אני פשוט כל כמה זמן אכתוב משהו, כמו המשהו הזה, רק כדי שהבלוג לא ימחק ושהזכרונות ישארו.

אין לי באמת כח להמשיך להשקיע כאן.

מה שכן, פתחתי פרוייקט חדש, אני אבחר לעצמי 10 שירים שאני הכי אוהבת, אעבוד עליהם עם המורה שלי לפיתוח קול ואלך להקליט אותם, ככה יהיה לי מן דיסק משלי כזה, שאני אוכל לשמוע ולהשמיע לאנשים בעתיד..... משהו שישאר לי כמזכרת מהימים שעוד יכלתי לשיר, כי בעתיד, אם אני אמשיך עם הסיגריות, קול נורמלי כבר לא ישאר לי.

זה ממש טרי מהתנור, עוד לא הצלחתי לבחור לעצמי את כל השירים, אני רק יודעת שחלק יהיו בספרדית, חלק באנגלית ואולי אולי אולי אחד יהיה בגרמנית, אבל לא בטוח בכלל.

אני מתלבטת איזה שיר של בון ג'ובי לבחור....יש אחד שאני מתה לשיר, אבל אני לא שרה אותו יפה, והשאר פשוט לא יושבים עליי טוב....

נראה, נביא הכל למורה שלי וביחד נראה מה הכי זורם לנו.

שיהיה לי בהצלחה?

אה כן, תגידו אם זה לא הכי כיף בעולם לסגור פרוייקט שכזה, לבוא מאושרת הביתה, לספר את זה לאמא ולקבל ממנה מבט מעוצבן וגלגול עיניים, לצעוק עליה שקצת תמיכה לא תזיק לי ממנה, ואחרי כמה דקות של שתיקה לקבל "את לא תקבלי ממני גרוש בשביל זה".

אח, אין כמו אמא תומכת שיודעת להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון.

אז תודה לך, אמא. תודה לך על היכולת לגרום לי ללכת מתוסכלת לחדר ולבכות שניה אחרי שהרגשתי שמחה לשם שינוי.

וד"א, לא ביקשתי ממך שום דבר, לא חשבתי על לבקש ממך שום דבר, וגם אם תציעי לי בהמשך הדרך אני לא אקח ממך.

אני שונאת ילדים, אבל בא לי שיהיו לי ילדים רק בשביל לעזור להם בכל דרך אפשרית להגשים את החלום שלהם, יהיה אשר יהיה, ולהראות לאמא שלי איך אמא אמורה לתמוך בילדים שלה כשכל מה שהם מנסים לעשות זה לנסות להגשים את עצמם.

ראיתי גם את המחזמר שהעלינו בדיוידי, אני פשוט בהלם מעצמי. אני לא מבינה איך אנשים אומרים לי שאני יפה. כאילו, מה הם רואים שאני לא רואה? כי מה שאני רואה זה המון המון שומן שעולה על העיניים הקטנות והעצומות האלה והפה הקטן הזה, כל הפרצוף שלי ממש נבלע אל תוך השומנים. הייתי כל כך רוצה לקבל את הראייה של כל אלה שאומרים לי שאני יפה כדי להבין על מה כל המהומה.

בקיצור, עוד תקופת באסה מגיעה לה, והלימודים עוד נמשכים, אני בסוף אחתוך לעצמי את הורידים ואכתוב מכתב דרמטי שבו יהיה כתוב כמה סבלתי בקורס לעיצוב שיער הזה ואתן לכולם להרגיש אשמים על כך שלא נתנו לי להשתחרר מהמקום הזה ובגללם החלטתי שאם זה לא יהיה בדרך הקלה, זה יהיה במוות.

מגניב, אני מתחילה להישמע כמו ילדה בת 14 שחושבת שהיא אפלה ומגניבה וכותבת בבלוגים על זה שבא לה להתאבד והחיים שלה בזבל ואמא שלה מעצבנת אותה.

כבר חשבתי שעברתי את השלב הזה.

נו מיילא, חודש הבא עוברים קידומת, 20. אולי גם תקופה חדשה, בתקווה ליותר טובה, תתחיל.

(איך בסוף יצא שנשפכתי?)