נו, אין לי מה להפסיד. ואין לי גם משהו יותר טוב לעשות כרגע, אז למה לא :)

אז..שלושה דברים אמיצים שעשיתי עד כה בחיי....

דבר ראשון : בתור ילדה קטנה, היה לי קשה מאוד להסתגל למקום חדש, להתחבר לאנשים חדשים, להתחיל משהו שונה... הייתי מאוד מאוד ביישנית וסגורה ופחדנית ופגיעה מאוד....

אבל הרגשתי לא טוב בכיתה שהייתי בה ביסודי. הייתי בבית ספר דוד ילין, ובאמצע כיתה ד' אבא שלי התחיל להזיז עניינים בבית ספר אלחריזי, בית ספר שהוא עצמו עושה שם חוגי ספורט ומוכר שם מאוד, כדי שאני אעבור לשם. אחרי המון המון התלבטויות ואם כדאי לי או אם זה הדבר הנכון לעשות, התחלטנו ללכת על זה, ובחודשיים האחרונים לכיתה ד' - עברתי לאלחריזי.

הרגשתי מבועתת ביום הראשון... לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב הביישנות.

אבל למזלי הילדים שם היו מאוד נחמדים וחברותיים.... בשבוע הראשון כולם תמיד רצו להיות איתי וחיפשו אותי בהפסקות וישבו לידי בכיתה ועזרו לי להסתגל ולהשלים את החומר שחסר לי....

לטווח הארוך האמת שזאת הייתה טעות, אבל לדעתי זה סוג של אומץ בשביל אחת שקשה לה עם אנשים חדשים, בתור ילדה קטנה, לעבור בית ספר ולהתחיל הכל מחדש :).

דבר שני : יזמתי נשיקה עם הילד שהיה האהבה הראשונה והכי חזקה שלי.

כמו שאמרתי מקודם, אני בחורה ביישנית ביותר, כמובן שלעולם לא יזמתי ואני בספק אם עוד פעם אני אצליח ליזום איזשהי נשיקה או סוג של התקדמות פיזית עם בחור. אחד הפחדים הכי גדולים בחיים שלי זה דחייה. כמו לכל בן אדם נורמלי. רק שלי גם יותר קשה להתמודד עם זה. בגלל זה אם הבחור לא יעשה את הצעד הראשון, לא משנה כמה אני אתפוצץ מבפנים, אני לא אעז לעשות את זה.

אבל... בגיל 15 וחצי, היה ילד שהיה חבר טוב של חבר שלי. מהמבט הראשון שראיתי אותו - התאהבתי בו. ממש ככה!!

היה בו משהו שמשך אותי... לא רק פיזית, בכללי, עוד לפני שהכרתי אותו התאהבתי בו טוטאלית.

היה סיפור גדול, אבל נפרדתי מהחבר שלי כי לא יכולתי להמשיך עם הכאב הזה והניצול הזה... ובאופן שמאוד מאוד לא מתאים לי, החלטתי ללכת עד הסוף, ואמרתי לילד הזה שאני אוהבת אותו.

בהתחלה הוא דחה אותי, וגם ניסו לסכסך בינינו... אבל בסופו של דבר, אחרי סיפור ארוך מאוד, הגענו למצב שהיינו אצלו בבית, היינו שנינו על המיטה שלו, בחושך... והפנים שלנו היו מאוד מאוד צמודות אחד לשני... וידעתי שהוא לא יעז לעשות את הצעד. אבל הרצון שלי להרגיש אותו ולנשק אותו היה יותר גדול וחזק מכל דבר אחר...וכל פעם שקצת התקרבתי, הוא התרחק. הייתי בטוחה שאם אני אנסה הוא ידחה אותי. אבל אחרי כמה זמן מבוזבז, אמרתי לעצמי בלב - "על החיים ועל המוות, מה שיהיה יהיה", ונישקתי אותו.

ומה קרה? הוא לא דחה אותי, הוא נישק אותי גם, ובאותו יום אפילו נהיינו חברים רשמית זה היה אחד הימים המאושרים בחיים שלי.

דבר שלישי : הופעתי בחתונה של אחותי עם שיר שהקדשתי לה, בפעם הראשונה בחיים שלי.

שירה ומשחק תמיד היו תחומים שעניינו אותי מאוד. עד היום. למעשה אני אפילו מתחילה ללמוד משחק אוטוטו :).

בכל מקרה, כשהייתי בת 14 וחצי, בתקופה הכי מפחידה וביישנית וחסרת ביטחון של החיים שלי, אחותי החליטה שהיא מתחתנת, ואני, שלמדתי פיתוח קול כבר מגיל 13, החלטתי להפתיע אותה ולהקדיש לה שיר של בריאן אדמס - everything i do i do it for you, שזה השיר שלי, שלה ושל אמא שלי, שאני בעצמי שרה.

זו הייתה תקופה אינטנסיבית, ועבדתי עם המורה שלי על השיר הזה במשך חודשיים, ובסופו של דבר הלכנו להקליט את השיר.

ביום של החתונה, הרגשתי שאני מתעלפת מהלחץ, אמרתי לעצמי שאין מצב שאני עושה את זה. שאלתי את אמא שלי אם אולי כדאי שנרד מזה... אני לא מאמינה שאני מסוגלת לעמוד עכשיו מול 350 איש ולשיר שיר. אני לא אצליח!!

כשנגמרה החופה, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. ידעתי שאמא שלי אמורה לעלות לבמה ולהודיע שיש לנו הפתעה בשביל החתן והכלה....

הבטן שלי התהפכה, הרגשתי שאני על סף עילפון מהלחץ!! אני? אני אעמוד עכשיו מול מלא אנשים ואשיר?? מה חשבתי לעצמי?!

בסוף אמא עלתה, אמרה את דבריה, וידעתי שעכשיו אין דרך חזרה... או שאני עושה את זה, או שאני עושה את זה.

ועשיתי את זה!

השפתיים שלי אומנם רעדו, והידיים רעדו, הקול שלי רעד, כל הגוף שלי רעד מפחד... אבל שרתי, ועשיתי את זה. וכבר באמצע השיר הרגשתי שכיף לי, ואני לא רוצה שזה יגמר!!

וגם, כמה שנים אחרי זה, ב2008, עליתי כבר למיני מחזמר שעשינו כמה תלמידים עם המורה שלי לפיתוח קול, שמה הופענו מול קהל זר, שאני לא מכירה, וגם שיחקתי וגם שרתי, והרגשתי הכי טוב בעולם, לא רציתי שזה יגמר :)

אין ספק שבאותו רגע הבנתי שהבמה זה המקום שלי. וזאת לא תהיה הפעם האחרונה שאני אופיע, אין ספק!!

לבינתיים אלו שלושת הרגעים האמיצים שלי בחיים....

הם אולי לא ממש אמיצים יחסית, כי בכל זאת עוד לא עברתי כל מה שאני צריכה לעבור בשביל להצליח לגבור על מכשולים יותר רציניים, אבל היי, אני רק בת 20, יש לי עוד זמן ואני בטוחה שיהיו לי עוד המון רגעים הרבה יותר גדולים מזה.

למרות שאני תמיד אומרת שאין מה להשוות בדברים האלה, הכל תלוי בתחושה של הבן אדם, אם בשבילי זה נחשב אומץ, כי אני מכירה את עצמי ויודעת למה אני מסוגלת ולמה לא, אז כנראה שזה כן היה "אמיץ" מצידי לעשות את זה :).

שיהיה לי בהצלחה בכל מקרה! ובהצלחה לכל מי שמשתתף בתחרות!!