רק חרא יוצא מהבלוג הזה.

ידעתי שאני אתחרט על זה שאני אחזיר אותו ללא פרטי. זה היה לי ברור.

אני חושבת שאני אהפוך אותו בעבודה בעיניים לבלוג אופטימי.

רק כשיקרו לי דברים טובים אני ארשום את זה פה. את כל הרע והחרא אני פשוט אשמור לעצמי. ככה זה יראה כאילו הכל בסדר. שום דבר רע לא קורה לי.

בתכלס, אני מעדכנת פה פעם באף פעם. אין לי באמת מה להגיד. וגם אם יש, כבר אין לי כח לכתוב פה שום דבר. אז אני פשוט נותנת להכל לקרות ולהישאר בזיכרון. כמו שהיה לפני שפתחתי את הבלוג.

הסיבה היחידה שאני לא סוגרת אותו זה בגלל שכואב לי הלב שכל הזכרונות והסיפורים שיש פה ילכו לפח. כי זה כן מעניין להסתכל בארכיון על פוסטים שכתבתי לפני שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, ולראות מה עבר עליי ומה חשבתי בכל סיטואציה שהייתה לי בחיים.

אולי אני פשוט אשאיר אותו ככה. דומם. ואם ממש יתחשק לי לכתוב אז אני אכתוב. אבל לא בכח.

לפני כמה ימים חלמתי על סבתא שלי ז"ל.

הייתי אצלה בבית, שכבתי על ספה כזאת שהייתה אצלה בפינת אוכל בסלון. ופתאום היא הייתה מעליי, כאילו שכבה מעליי אבל לא באמת.

היא החזיקה לי את הידיים וחייכה אליי ואמרה לי "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר". אחרי זה היא קמה, הלכה לכיוון התריסים שיש לה בסלון שכשפותחים אותם אפשר לצאת מהבית, היא החזיקה כאילו מטריה ביד..או מקל כלשהו..או משהו כזה....ואני הסתכלתי עליה הולכת, היא יצאה החוצה ועפה למעלה, לשמיים. פשוט התעופפה.

אחרי זה בלי קשר, בהמשך החלום, חלמתי שליד הבית שלה בנינו כאילו כמו מוזיאון בשבילה...היו הרבה חדרים, בכל חדר הייתה מיטה וחפצים שהיו קשורים אליה. זה היה כבר באזכרה של השנה שלה שבמציאות זה עדיין לא הגיע. באו הרבה אנשים שאני לא מכירה...

ישבתי בסלון עם אבא שלי. לא יודעת על מה דיברנו, אבל פתאום הגיעה סבתא, והיא הייתה ליד אבא שלי והיא הביאה לו נשיקות בלחי ואמרה לו בצעקות של בכי "אני אוהבת אותך כל כך!! אני כל כך מתגעגעת אליך!!!"...ואבא גם הוא התחיל לבכות ולצרוח בקול בוכה.... זה היה לי הזוי כי בחיים שלי לא ראיתי את אבא שלי בוכה, וברגע שראיתי את זה בחלום התחלתי גם אני לבכות יחד איתו.

התעוררתי עם דפיקות לב עצומות....זה היה מפחיד.

כשסיפרתי את החלום לאמא שלי, היא צחקה ואמרה "מה קרה, כל הזמן רק באים להרגיע אותך בחלומות!".. כי גם סבא שלי ז"ל כל הזמן נכנס לי לחלומות והחזיק לי את היד, אמר לי שהכל יהיה בסדר, סתם חייך אליי....כל מיני דברים אופטימים שכאלה.

אני מתארת לעצמי שאם הם אומרים לי את זה הם כנראה יודעים על מה הם מדברים. כי שמה למעלה אפשר לדעת הכל.

~

כבר כמה ימים שהייתי חולה מתה. הרבה זמן לא הייתי חולה וכל הזמן אמרתי את זה לאנשים. כנראה שפתחתי ת'פה שלי יותר מדי.

אז היו לי כמה ימי סבל, בהם הבנתי שכשאני חולה אני צריכה להיות בבית שלי עם אמא שלי. כי רק אמא יודעת לטפל ולדאוג לך וללטף אותך כמו שאף אחד אחר לא יודע.

אמא במודיעין כבר מיום שישי, את המחלה שלי התחלתי אצל דודים שלי, כל הלילה לא ישנתי והבנתי שאין מצב שאני אצליח להעביר כמה ימים של מחלה בבית שהוא לא שלי, בחום הנוראי הזה כי הם לא ישנים עם מזגן והמאוורר מול הפרצוף שלי עושה לי רע. אז התקשרתי בבוקר לאבא ואמרתי לו שיבוא לקחת אותי. זה הדבר הכי קרוב לבית שיכול להיות לי.

אבל גם אבא לא יודע לטפל כמו שאמא יודעת...ואני לא מאשימה אותו, פשוט הקשר שלנו לא פתוח מספיק בשביל דברים כאלה או אחרים.

עכשיו אני מרגישה יותר טוב, רק שאני לא ממש נושמת וכולי מלאה ליחה. האף עדיין קצת נוזל...אבל פחות. אני מחוברת לאנילציה 24/7.

עכשיו אני גם לבד בבית..וזה מפחיד... אבל אין מי שישן אצלי :/. ואני אפילו לא אחשוב על לפתוח את הנושא הזה כדי לא לקבל אחר כך על הראש.

לא נורא, לילה אחד נעביר לבד עם הפחד שלי בשקט, ומחר על הבוקר נוסעים לסבתא לחגוג לה יום הולדת 80.

אתמול היה אצלה הערב חג, היו הרבה, אבל לא כולם מהמשפחה.

הצפונים שכן היו, אמרו שהם לא מתכוונים להגיע ליום הולדת של סבתא. וזה כל כך, אבל כל כך, אבל כל כך!! הרתיח אותי.

הם לא יכולים לנסוע ולחזור שבעים פעם מהצפון למרכז. זה קשה להם. אז מה הבעיה שלכם להישאר לישון פה יומיים? הרי אתמול נשארתם לישון, מה כואב לכם להישאר עוד יום אחד?! כל כך קשה?! סבתא שלכם חוגגת 80!! ולא תגידו 30...40...50... פאקינג 80, שתהיה בריאה אמן ושתחיה עוד 100 שנה, אבל אי אפשר לדעת באמת עוד כמה זמן נוכל לחגוג לה מסיבה שכזאת....

סבא שלכם עכשיו נפטר, לא תרצו לעשות לסבתא שמח ביום החגיגי הזה שלה? ביום המיוחד הזה שלה? וזה לא סתם יום הולדת, זה גיל עגול, זה עשור חדש ועשור גדול....זה 80!!!

פשוט מגעיל אותי האדישות הזאת שלהם. אני לא יכולה לסבול את הצורת חשיבה הזאת של אנשים לפעמים. זה מרתיח אותי.

אני מקווה שכל השאר כן יבואו ולא יחליטו לעשות קונצים כמו הצפונים האלה. אני כל כך כועסת עליהם.

~

ובכללי, בזמן האחרון, אני לא סגורה על המצבי רוח שלי. אני יכולה שניה אחת להיות בסבבה, לשיר לרקוד להשתולל, ובדיוק דקה אחרי זה להיכנס לדאון מטורף. אני נורא הפכפכה בזמן האחרון :|.

אבל אני לא אכתוב מה עובר עליי.

האצבעות שלי מעקצצות לי, אני באה לרשום משהו ואז מוחקת כי זה יוביל אותי בסופו של דבר לכן לשפוך את הלב פה. ואני לא רוצה.

אוח, זה משגע.

אז אני פשוט אפסיק ואסיים פה את הפוסט.

שיהיה עלק שנה טובה. וכל החרא שבא עם זה.