הוא חפר. ודיבר. וניסה. וברחתי.

בסוף הוא דיבר מול כולם, ואמר לי שאני פחדנית ושאני תמיד בורחת. וכמובן, את המשפט בכותרת.

זה עצבן אותי. זה העיק עליי לשמוע את זה. לשמוע אותו אומר את זה מאה פעם בדקה.

אבל בתכלס....זה פשוט נכון.

אני הבן אדם הכי פחדן שיש. איך שלא מסתכלים על זה.

אני תמיד תמיד אבל תמיד! בורחת. אף פעם לא מתמודדת. אף פעם לא מנסה להתמודד. אף פעם לא חושבת על האופציה להתמודד.

או שאולי כן, חושבת על זה, בונה את זה בראש. מנסה לחשוב על תשובות. וכל התסריט כבר מוכן, למדתי הכל בע"פ. אבל ברגע האמת... כשזה מגיע, אני משתפנת ופשוט סותמת את הפה והולכת.

כי אני לא יכולה להתמודד.

ואני לבד. תמיד. גם כשלא פיזית, נפשית, פנימית...תמיד אני לבד.

תחושה כזאת. הרגשה מציקה ומעיקה. גם אם אני אהיה מוקפת בעשרים אנשים שיחבקו ויאהבו אותי, אני עדיין ארגיש לבד.

כי זה לא רק החיבוקים והנשיקות והליטופים שמבחוץ..... אפילו שגם זה נמצא אצלי במחסור עצום, זה עדיין לא זה.

זה החיבוקים והנשיקות והליטופים הפנימיים...שחסרים לי.

זה מה שאני חושבת לפחות.

זה יכול להיות גם דברים אחרים....

אני בעצמי לא יודעת.

הכל אני מנחשת.

הוא גם אמר לי כל מיני דברים עליי, מי אני ומה אני. והקטע הוא, שלא ידעתי אם להגיד לו שזה נכון או לא.

אני בעצמי לא מכירה את עצמי!

כשחושבים על זה...לעומק. אני לא באמת יודעת מי אני. אני האמיתית.

מי זאת סטפני בכלל? מה היא? מי היא? איך היא?

"את מכורה לבלוגים בגלל שאת מרגישה בתוך אשליה שכאן אוהבים אותך ומתייחסים אלייך ושכיף לך כאן, וכשתצאי מפה יהיה לך קשה מאוד. כי זה הכל אשליה אחת גדולה".

גם זה איפשהו נכון. טוב לי בבלוגים. כנראה...שזאת באמת הבריחה שלי. המקום שלי שאליו אני הולכת כשרע לי.

הרי שם יש לי את ה"חבר'ה" שלי, שם יש לי חברים, שם בנים נכנסים ואומרים לי שאני יפהפייה ומנסים להתחיל איתי, שם אנשים יושבים ומדברים על כל נושא שאפשר לדבר עליו בעולם, שם אני צוחקת הכי הרבה, שם אני מקבלת המון יחס....שם אני מקבלת כל מה שאני לא מצליחה לקבל במציאות. בחיים האמיתיים. בחיים הלא וירטואלים.

וכנראה שבגלל זה טוב לי שם.....

במציאות אין לי "חבר'ה", במציאות אין לי הרבה חברים, במציאות בנים לא אומרים לי שאני יפהפייה ובטח ובטח שלא מתחילים איתי, במציאות אני לא צוחקת הרבה...הרוב יחסית מאולץ, במציאות אני לא מקבלת המון יחס...... במציאות אני לא ה"מנהלת". אני לא זאת שכולם רואים וצופים בה ואך ורק בה. במציאות אני לא יכולה לדבר ולהיפתח ולהיות מצחיקה כמו שאני שם.

זה כאילו שהמציאות מונעת ממני להיות מה שאני באמת. כי בבלוגים אני מרגישה הכי חופשיה בעולם....ולמה לא, הכל דרך מסך. אני לא צריכה להתמודד עם שום דבר.

וכנראה שבגלל זה אני נמצאת במקום הזה שעושה לי טוב 24 שעות, כל יום, במשך.....9,10 שנים. ואולי אפילו יותר.

ובתכלס, אני חיה רק 20 שנה. זה מחצאית מהחיים שלי!! מחצית מהחיים ביליתי במקום וירטואלי, בבועה קטנה משל עצמי, במקום שבו כל הדרמות שהיו לי בחיים, קרו רק שם. במקום שבו הכרתי את הבנים שיצאתי איתם. במקום שבו הכרתי חברים חדשים. חבל שמתוך כל האנשים שהכרתי, רק עם אחד הצלחתי להחזיק מעמד ולפתח קשר מצויין של ידידות מעולה.

כי שוב, זה הכל אשליה. בדיוק כמו שהוא אמר. זה לא באמת, זה לא אמיתי. זה סתם, בריחה.

ואם כבר דיכאון, זה לא יאומן כמה שהעולם מנסה לעשות לי 'דווקא' באופן שיטתי.

במשך שנה, 3 אנשים מתוך 8 היו רווקים. אני, זוהר והילה.

כל השנה זה היה ככה. לא השתנה, לא זז. ולכל השאר היה את בני הזוג לחיים שלהם.

עברה שנה, נגמרה אותה תקופה, ועכשיו אחד מהם מתחתן.

צריך בן זוג, אפילו מדומה, לא להיכנס לבד. אבל עוד מתנחמת בזה שלפחות אני לא היחידה שרווקה שם.

אבל מה...בדיוק ברגע האחרון דברים חייבים להשתנות, כי אם סטפני לא תקבל כאפות בלי סוף בכל נקודת אור שהיא תמצא, זה אומר שמשהו פה לא בסדר.

פתאום לזוהר יש חברה חדשה, ופתאום גם הילה מצאה לה בן זוג, חבר חדש.

אני פשוט לא מבינה את זה..לא מבינה.

זו קללה שנפלה עליי? זה עין הרע? זה מזל נאחס שאני שוקעת בו ונחנקת? לא מצליחה לצאת?

אז אם חשבתי שאני חייבת בן זוג לחתונה כשעוד ידעתי שגם אם זה לא יקרה תהיה לי סוג של נחמה, עכשיו אני ממש, ממש אבל ממש זקוקה נואשות לבן זוג. כי לבד אני לא אלך לשם.

וגם - מישהו צריך לנהוג. אני הולכת לשתות שם עד איבוד הכרה. לא רוצה לדעת מי אני, מה השם שלי, מאיפה באתי, בת כמה אני ולמה החיים שלי כל כך ריקים.

זה קשה......ומרגיש גם דיי אבוד.

הכל.

יום כיפור...אין יותר מדי מה לעשות.

12 בלילה עכשיו. אמא שלי החליטה השנה להזמין את מרי בת דודה שלי ואת חברה שלה טולי לעשות איתנו את כיפור. אז הן באו.

ועכשיו טולי נרדמה לי על המיטה, מרי נרדמה באמצע הסרט "סקס והעיר הגדולה", אמא שלי הלכה לנסות לישון ואני נשארתי מחוסרת מיטה וללא כל מעש. אין מה לראות בטלוויזיה, אין את האח הגדול באינטרנט, אני צריכה להיות ממש בשקט, כל הבית חשוך ואני ממש, אבל ממש לא יכולה להרדם במקום שהוא לא החדר שלי. אני צריכה את המחשב שיעייף אותי, את הטלוויזיה דלוקה כל הלילה, את המזגן שלי שמקפיא אותי בצורה כיפית, ואת המיטה שלי שהיא הכי נוחה לי מכל השאר :[.

זה בעייתי. כואב לי הלב להעיר את טולי....מה נעשה? :/...

נכתוב בבלוג! כמה שיותר.....פשוט נבלבל את המח על כלום ושומדבר. רק כדי שיהיה משהו שיעסיק אותי.

אבל אם נהיה רגע רציניים.....

אחת המורות שלי בקורס לעיצוב שיער נפטרה.

זה היה שוק שעד עכשיו לא הצלחתי לעכל.

הלכתי לשם ביום ראשון, היום שבו יש לי תיאוריה. ראיתי שם את רועי...אמרתי שלום, קשקשנו קצת...ואז הלכתי למכונת קפה כדי לקנות לעצמי שוקו, ופתאום אני רואה מודעה שלמעלה כתוב משהו בקטן ובאמצע רשום "*שם משפחה* טניה - ז"ל"....

לא הבנתי לרגע מה קורה, אז התחלתי לקרוא את האותיות הקטנות וראיתי שרשום משהו כמו "כל הצוות המום ומזועזע מהמוות הפתאומי של מורתינו האהובה *שם משפחה* טניה ז"ל..צוות דיאנה".

איך שראיתי את המילה 'מורה' ומתחת לזה את השם 'טניה ז"ל', פשוט לא הצלחתי להבין מה קורה... באתי לרועי ושאלתי אותו בהלם מוחלט - "טניה נפטרה?!?!?!?!", הוא אמר שהוא לא היה פה הרבה זמן אבל הוא שמע משהו כזה....כל מה שהוא הבין זה שהיא טבעה בים.

לא הצלחתי להבין מה הולך..... רק לפני שבועיים הגעתי לקורס, יצאתי לחניה לעשן ואחרי כמה דקות טניה יצאה ואמרה לי "סטפני!! מה נשמע? עכשיו הגעת? איפה היית? באיפור???" והלכה לעשן לה בצד.

מסתבר שבערב ראש השנה היא הלכה עם חברה שלה לים ב2 בלילה[דבר לא מובן כ"כ], ההשערה היא שהן כנראה שתו והיא נכנסה לים ו.... פשוט טבעה.

אני באמת לא מצליחה להבין את הסיפור הזה. יש בו הרבה חורים וסימן שאלה אחד גדול.

וזה לא שאהבתי אותה, זה לא שגם שנאתי אותה.....זה פשוט ש...היא הייתה המורה שלי. היא זאת שקיבלה אותי ביום הראשון שלי והנחתה אותי מה לעשות ולאן ללכת.... מצד אחד היא הייתה יכולה להיות ממש נחמדה, מצד שני היא תמיד איכשהו ניסתה להיות כמו בעלת המקום השטנית שאני כל כך שונאת ולנסות להיות רעה כמוהה ולגרום לאנשים לשנוא אותה גם.

אליי, בכל אופן, היא תמיד הייתה נחמדה.

קצת קשה לי לדמיין את המקום בלעדיה....בכלל, יש שם 4 מורות, טניה, אלה, רינה ואמ...עוד אחד ששכחתי עכשיו את השם שלה, היא יחסית חדשה. נכנסה הרבה אחרי שאני התחלתי ללמוד. בכל אופן, לראות את המקום בלי טניה, אלה או רינה זה יהיה פשוט....מוזר והזוי.

מיילא אחרי פיטורים....זה מספיק הזוי. אבל מוות? זה פשוט בלתי נתפס.

ובאמת שאין לי שום סימפטיה עבור אף אחד מהמורות האלו. בטח ובטח ובטח שלא כלפי בעלת המקום. אבל...כאילו....נו, אתם יודעים.....

לא כואב לי על זה בגלל שאני לא קשורה אליה בדם או בנפש, אבל אני עדיין לא יכולה להפסיק לחשוב עליה. וכל פעם שאני חושבת אני מקבלת צמרמורת.

אבל איך שלא יהיה, כדי לתת את הכבוד המינימלי האחרון, טניה - יהיה זכרך ברוך.

ועכשיו חדל דיבורים עצובים/הזויים/מוות פתאומי.....

אתמול הורדתי מלא שירים נוסטלגים. גם כי חורפנתי רשמית מהרשימת שירים הכ"כ חרושה שיש לי כבר במחשב, וגם כי אם יש סוג של שירים שאני אוהבת, זה נוסטלגיים.

ברבי דיברה איתי לפני כמה ימים בטלפון[אם יורשה לציין שזה היה באמצע הופעה של בון ג'ובי בטלוויזיה, זה משהו שפשוט אסור להפריע לי בו!!! אז מה אם זה היה שידור חוזר של ההופעה שהייתה בדיוק לפני שעתיים..... בון ג'ובי זה בון ג'ובי!], היא התחילה להקריא לי מכתבים שחברות ואקסים שלה וידידים שלה כתבו לה בעבר...יש לה מן קופסה גדולה כזאת שבה היא שומרת את כל המכתבים שרושמים לה. בין לבין אחת החברות שלה רשמה לה רשימת דברים שהיא אוהבת, והשיר האהוב עליה היה "I Turn To You" של כריסטינה אגילרה. איך שהיא אמרה את זה קיבלתי דודא מטורפת לשמוע את השיר הזה, רצתי ליוטיוב ושמתי את השיר. מיד אחרי זה נזכרתי שיש לי אותו מוקלט בקלטת שירים שהקלטתי במשך כמה שנים כשהייתי ילדה, החלטתי להיכנס לנוסטלגיה ולראות אותה. היו שם מלא שירים ששכחתי שבכלל היו קיימים פעם.

וזה מה שדרבן אותי להוריד לעצמי כמה שירים חדשים למחשב.....ועכשיו השיר הזה נמצא אצלי על ריפיט עד שגם הוא יחרפן אותי.

האמ....טוב, בינתיים קפאו לי האצבעות מהמזגן, מיטל עדיין ישנה מכורבלת במיטה שלי, כל הבית ישן ורק אני מקלידה לכולם במח -.-.

כ"כ שקט....זה החג הכי שקט שיש. אין רעש של מכוניות, אין רעש של אנשים, אם יעבור פה זבוב אני אצטרך להרוג אותו רק מהרעש העצום שהוא יעשה שיהיה כ"כ רועש עד כדי כך שמרי, אמא וטולי יתעוררו מזה...... היי, בעצם זה יכול לעבוד די לטובתי......

ממ...גרמנו לטולי ומרי לשבור את הצום המסורתי שלהן. כל שנה הן צמות ביחד, ולפני שהן הכירו הן תמיד היו צמות לחוד גם. והשנה, כשהן אצלינו, הן פשוט וויתרו.

זה בכלל התחיל מזה שרונן החליט שהצום נכנס ברבע לשש, כשבכלל הוא נכנס בחמישה לחמש. אז עזבו את זה שסיימנו לאכול בחמש וחמישה, טולי גילתה את הטעות בכלל בחמש ורבע, כשהעוגות היו על השולחן והקפה היה כמעט מוכן. כשהיא באה והודיע על זה כולם התאכזבו, והחליטו שנוותר על העוגות ונצום חצי שעה יותר כדי להשלים על הזמן שאבד ^.^, וכשאני אומרת לוותר על העוגות אני מתכוונת לעוד ביס פה ועוד ביס שם ועוד ענב פה ועוד כוס מים שם, ועוד אחד קטן...וזהו! רק עוד ביס..זהו די. רק עוד ענב!!!!!!! וזהו.... :P

התחלנו לשחק רמי, עד שליאן החליטה שגם היא רוצה...ואז היה קצת קשה להמשיך. אז כולם עברו לסרטים. אני הלכתי לחדר לשחק במחשב.

כשמעין, רונן וליאן הלכו, יצאתי לסלון...ראיתי סרט והשתעממתי. אז אמא קראה לי לשחק איתה רמי. שנים..שנים!!! שלא שיחקתי ת'משחק הזה. שכחתי כמה שאני חולה עליו P: אחרי זה מרי וטולי הצטרפו...והחליטו רשמית לשבור ת'צום שגם ככה לא היה מושלם מלכתחילה. זה התחיל בסיגריה, המשיך לקפה, עבר לעוגות......הייתה חגיגה ^.^

ואז עברנו לסקס והעיר הגדולה.....שם כולם נרדמו ואני נשארתי בודדה וחסרת מעש ובאתי לחפור לאנשים שבכלל לא קוראים שומדבר ממה שאני כותבת בבלוג העזוב הזה :(.

טוב, מישהי שלחה לי הודעה במסן. אני חושבת שאנצל אותה קצת ואקשקש איתה על הא ודא. לפחות משהו שיעסיק אותי. אולי נשחק גם קצת טאקי.

אז...לא מאחלת צום קל וגמר חתימה טובה, אנחנו בדיוק מדברות על כמה שזה צבוע.

Grace. אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

והSMSים של כל הרשימה בפלאפון שלך

Grace. אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

StephanieFrank אומר/ת:

Grace. אומר/ת:

D: לגמרי

טוב, צבעתי ת'שיחה באדום וכחול. זה היה מעצבן, אבל גם זה העביר לי איזה כמה דקות לפחות.

אז....שיהיה לכם.....

קיצור ביי וזהו :].

ננננננננננננננננמממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממאאאאאאאאאאאאאאאאססססססססססססססססססססססססססס

ללללללללללללללללללללללללללללייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

פשוט נמאס.

היא מוציאה אותי מהדעת.

כואב לי הלב שאני ככה מרגישה אליה. אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר.

נשבר לי שזה תמיד ככה.

נמאס!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עודמעט יש הופעה של בון ג'ובי. בטוח שזה ישפר לי את המצב רוח.

רק חרא יוצא מהבלוג הזה.

ידעתי שאני אתחרט על זה שאני אחזיר אותו ללא פרטי. זה היה לי ברור.

אני חושבת שאני אהפוך אותו בעבודה בעיניים לבלוג אופטימי.

רק כשיקרו לי דברים טובים אני ארשום את זה פה. את כל הרע והחרא אני פשוט אשמור לעצמי. ככה זה יראה כאילו הכל בסדר. שום דבר רע לא קורה לי.

בתכלס, אני מעדכנת פה פעם באף פעם. אין לי באמת מה להגיד. וגם אם יש, כבר אין לי כח לכתוב פה שום דבר. אז אני פשוט נותנת להכל לקרות ולהישאר בזיכרון. כמו שהיה לפני שפתחתי את הבלוג.

הסיבה היחידה שאני לא סוגרת אותו זה בגלל שכואב לי הלב שכל הזכרונות והסיפורים שיש פה ילכו לפח. כי זה כן מעניין להסתכל בארכיון על פוסטים שכתבתי לפני שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, ולראות מה עבר עליי ומה חשבתי בכל סיטואציה שהייתה לי בחיים.

אולי אני פשוט אשאיר אותו ככה. דומם. ואם ממש יתחשק לי לכתוב אז אני אכתוב. אבל לא בכח.

לפני כמה ימים חלמתי על סבתא שלי ז"ל.

הייתי אצלה בבית, שכבתי על ספה כזאת שהייתה אצלה בפינת אוכל בסלון. ופתאום היא הייתה מעליי, כאילו שכבה מעליי אבל לא באמת.

היא החזיקה לי את הידיים וחייכה אליי ואמרה לי "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר". אחרי זה היא קמה, הלכה לכיוון התריסים שיש לה בסלון שכשפותחים אותם אפשר לצאת מהבית, היא החזיקה כאילו מטריה ביד..או מקל כלשהו..או משהו כזה....ואני הסתכלתי עליה הולכת, היא יצאה החוצה ועפה למעלה, לשמיים. פשוט התעופפה.

אחרי זה בלי קשר, בהמשך החלום, חלמתי שליד הבית שלה בנינו כאילו כמו מוזיאון בשבילה...היו הרבה חדרים, בכל חדר הייתה מיטה וחפצים שהיו קשורים אליה. זה היה כבר באזכרה של השנה שלה שבמציאות זה עדיין לא הגיע. באו הרבה אנשים שאני לא מכירה...

ישבתי בסלון עם אבא שלי. לא יודעת על מה דיברנו, אבל פתאום הגיעה סבתא, והיא הייתה ליד אבא שלי והיא הביאה לו נשיקות בלחי ואמרה לו בצעקות של בכי "אני אוהבת אותך כל כך!! אני כל כך מתגעגעת אליך!!!"...ואבא גם הוא התחיל לבכות ולצרוח בקול בוכה.... זה היה לי הזוי כי בחיים שלי לא ראיתי את אבא שלי בוכה, וברגע שראיתי את זה בחלום התחלתי גם אני לבכות יחד איתו.

התעוררתי עם דפיקות לב עצומות....זה היה מפחיד.

כשסיפרתי את החלום לאמא שלי, היא צחקה ואמרה "מה קרה, כל הזמן רק באים להרגיע אותך בחלומות!".. כי גם סבא שלי ז"ל כל הזמן נכנס לי לחלומות והחזיק לי את היד, אמר לי שהכל יהיה בסדר, סתם חייך אליי....כל מיני דברים אופטימים שכאלה.

אני מתארת לעצמי שאם הם אומרים לי את זה הם כנראה יודעים על מה הם מדברים. כי שמה למעלה אפשר לדעת הכל.

~

כבר כמה ימים שהייתי חולה מתה. הרבה זמן לא הייתי חולה וכל הזמן אמרתי את זה לאנשים. כנראה שפתחתי ת'פה שלי יותר מדי.

אז היו לי כמה ימי סבל, בהם הבנתי שכשאני חולה אני צריכה להיות בבית שלי עם אמא שלי. כי רק אמא יודעת לטפל ולדאוג לך וללטף אותך כמו שאף אחד אחר לא יודע.

אמא במודיעין כבר מיום שישי, את המחלה שלי התחלתי אצל דודים שלי, כל הלילה לא ישנתי והבנתי שאין מצב שאני אצליח להעביר כמה ימים של מחלה בבית שהוא לא שלי, בחום הנוראי הזה כי הם לא ישנים עם מזגן והמאוורר מול הפרצוף שלי עושה לי רע. אז התקשרתי בבוקר לאבא ואמרתי לו שיבוא לקחת אותי. זה הדבר הכי קרוב לבית שיכול להיות לי.

אבל גם אבא לא יודע לטפל כמו שאמא יודעת...ואני לא מאשימה אותו, פשוט הקשר שלנו לא פתוח מספיק בשביל דברים כאלה או אחרים.

עכשיו אני מרגישה יותר טוב, רק שאני לא ממש נושמת וכולי מלאה ליחה. האף עדיין קצת נוזל...אבל פחות. אני מחוברת לאנילציה 24/7.

עכשיו אני גם לבד בבית..וזה מפחיד... אבל אין מי שישן אצלי :/. ואני אפילו לא אחשוב על לפתוח את הנושא הזה כדי לא לקבל אחר כך על הראש.

לא נורא, לילה אחד נעביר לבד עם הפחד שלי בשקט, ומחר על הבוקר נוסעים לסבתא לחגוג לה יום הולדת 80.

אתמול היה אצלה הערב חג, היו הרבה, אבל לא כולם מהמשפחה.

הצפונים שכן היו, אמרו שהם לא מתכוונים להגיע ליום הולדת של סבתא. וזה כל כך, אבל כל כך, אבל כל כך!! הרתיח אותי.

הם לא יכולים לנסוע ולחזור שבעים פעם מהצפון למרכז. זה קשה להם. אז מה הבעיה שלכם להישאר לישון פה יומיים? הרי אתמול נשארתם לישון, מה כואב לכם להישאר עוד יום אחד?! כל כך קשה?! סבתא שלכם חוגגת 80!! ולא תגידו 30...40...50... פאקינג 80, שתהיה בריאה אמן ושתחיה עוד 100 שנה, אבל אי אפשר לדעת באמת עוד כמה זמן נוכל לחגוג לה מסיבה שכזאת....

סבא שלכם עכשיו נפטר, לא תרצו לעשות לסבתא שמח ביום החגיגי הזה שלה? ביום המיוחד הזה שלה? וזה לא סתם יום הולדת, זה גיל עגול, זה עשור חדש ועשור גדול....זה 80!!!

פשוט מגעיל אותי האדישות הזאת שלהם. אני לא יכולה לסבול את הצורת חשיבה הזאת של אנשים לפעמים. זה מרתיח אותי.

אני מקווה שכל השאר כן יבואו ולא יחליטו לעשות קונצים כמו הצפונים האלה. אני כל כך כועסת עליהם.

~

ובכללי, בזמן האחרון, אני לא סגורה על המצבי רוח שלי. אני יכולה שניה אחת להיות בסבבה, לשיר לרקוד להשתולל, ובדיוק דקה אחרי זה להיכנס לדאון מטורף. אני נורא הפכפכה בזמן האחרון :|.

אבל אני לא אכתוב מה עובר עליי.

האצבעות שלי מעקצצות לי, אני באה לרשום משהו ואז מוחקת כי זה יוביל אותי בסופו של דבר לכן לשפוך את הלב פה. ואני לא רוצה.

אוח, זה משגע.

אז אני פשוט אפסיק ואסיים פה את הפוסט.

שיהיה עלק שנה טובה. וכל החרא שבא עם זה.