אז אתמול היו לי ההקלטות של השירים של ההופעה.....
לפני זה היה לי שיעור פיתוח קול...יצאתי מהבית ב4 אחר הצהריים....
קצת אחרי שבע התחלנו עם ההקלטות בסראונד..... הלך חלק לגמרי.....תוך רבע שעה פלוס מינוס סיימתי עם שני השירים....
בערך בתשע וחצי, עשר, הגעתי הביתה. אמא וליאן היו בבית.
אמא הלכה להשכיב את ליאן לישון וכשהן הלכו לחדר היא אמרה לי באנגלית[כדי שליאן לא תבין] שהיא שמה אותה לישון ואחרי זה היא רוצה לדבר איתי.
אני הייתי בטוחה שזה בטח בקשר לדיאנה בגלל שהחלטנו לתבוע אותם.....
בינתיים הכנתי לי לאכול, הייתי על המחשב, אחרי זה הלכתי לסלון לעשן ונשארתי שם לראות טלוויזיה.
אחרי שליאן נרדמה, אמא באה לסלון.... היא מדליקה סיגריה ושואלת אותי "תגידי את ידעת שסבתא שלך כבר שבועיים בבית חולים?", שאלתי אותה איזו סבתא....חשבתי היא מדברת על אמא שלה... אז היא אמרה לי "סבתא שלך"..."קלרה?" שאלתי.... היא אמרה "כן". אמרתי לה שאני יודעת שהיא כל כמה ימים נכנסת לבית חולים וחוזרת הביתה, ושוב בית חולים ושוב הביתה וכו'..... אז שאלתי אותה "מאיפה את יודעת על זה?", היא אמרה לי "אבא התקשר היום".... שאלתי "ומה...איך הגעתם למצב שאתם מדברים על זה?"... ואז היא שתקה לכמה שניות... הסתכלה עליי... ואמרה לי "סבתא נפטרה".
אני נכנסתי להלם מטורף. הרגשתי כאילו מישהו היה 30 ק"מ גובה מעליי ופשוט זרק עליי פצצה בגודל של 5 תותחים.
הסתכלתי עליה....עוד לפני שהספקתי לעכל את המשפט, באופן אוטומטי הדמעות הגיעו על השניה שהיא סיימה את המשפט...
הסתכלתי עליה בעיניים בוכות ואמרתי "לא נכון.....לא נכון.....!".. ופשוט התחלתי לבכות בכי היסטרי.
בשנה וחצי האלו חוויתי 3 פעמים מוות. הראשון היה סבא שלי מצד אמא, השני היה הכלבה שהייתה לי שהייתה אהבת חיי ועכשיו השלישי זה סבתא שלי מצד אבא....
ומכל שלושת החוויות האלו, רק את סבתא שלי אני לא מצליחה לעכל.
כשסבא שלי היה בבית חולים, הייתי יחסית מעודכנת. ידעתי גם כשהוא היה מחוסר הכרה.
כמה ימים לפני שהוא נפטר, היינו כולנו אצל סבתא וראיתי אותו שוכב במיטת בית חולים שהם הביאו הביתה, בלי יכולת לזוז, בלי יכולת לדבר, בלי שיניים, בלי יכולת לפתוח את העיניים, בלי שום יכולת שהיא.... רק ישבו והאכילו אותו ביוגורטים וגבינות וכאלה....
אז כשמעין באה אליי הביתה ב18.12.2006 בבוקר והודיעה לי שסבא נפטר....זה היה עצום, זה היה מפחיד, זה הרגיש מוזר ועצוב..... אבל ראיתי את זה בא.
עם דסטי, אני הרגשתי שהיא כבר לא איתנו. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, לפני כמה חודשים חלמתי עליה כמה חלומות ברצף לילה אחרי לילה, והייתה לי תחושת בטן חזקה מאוד שהיא כבר לא איתנו..... וכשזה נודע לי בשבוע שעבר שהיא באמת לא איתנו ושהתחושות שלי היו נכונות, זו גם הייתה פצצה, וזה גם היה כואב מאוד, וקשה, ועצוב ביותר...... אבל גם את זה איכשהו ידעתי.
ועם סבתא.....פשוט לא הייתי מוכנה לזה בכלל. זה נחת עליי משום מקום. ממש ככה.
מאז שאני זוכרת את עצמי...כל יום שישי בסביבות השעה שש בערב, אני ואבא תמיד היינו הולכים לבקר את סבתא....
פעם כשהיינו באים אז גם היינו יושבים לאכול אוכל שהיא בישלה במיוחד בשבילנו..... היינו מגיעים, עורכים שולחן ויושבים שלושתינו לאכול....
עם הזמן היא הזדקנה והיה לה כבר קשה לעמוד במטבח ולבשל....אז פשוט היינו באים ויושבים איתה, מדברים, לפעמים מזמינים פיצה, רואים תוכניות בישולים תמיד....של צחי בוקששתר בעיקר. תמיד היא הייתה יושבת ממורמרת ומתלוננת על כל דבר.... ובעיקרון זה הכי מובן בעולם. האישה הזאת 30 שנה חיה לבד מאז שבעלה, סבא שלי שבחיים לא הכרתי, נפטר. הנכדים שלה, חוץ ממני, בקושי היו באים לבקר אותה.... ממש פעם בעשור.... ותמיד היא הייתה אומרת שאף אחד לא אוהב אותה, ולאף אחד לא אכפת ממנה, ואם היא תמות זה לא יזיז לאף אחד, ושהיא לבד לגמרי, ואף אחד לא מתעניין בה....וכל מיני דברים שפשוט היה קשה לשמוע.
הפעם האחרונה שהלכתי עם אבא ביום שישי לבקר אותה, היה בערך לפני...3,4 שבועות. כשראיתי אותה היא דיברה איתי, היא ישבה, אכלה, ראתה טלוויזיה, תקשרה, הלכה.... היה ברור שהיא נורא חולה ונורא קשה לה ושהיא צריכה כל הזמן טיפולים. אבל ממש לא היה ברור, לפחות לא לי, שאוטוטו מגיע הסוף. בכל זאת בן אדם שעומד לסיים את החיים שלו, רואים עליו כשהוא כבר כמעט מגיע לסוף....
ובכמה שבועות האחרונים כל פעם היה לי משהו ביום שישי. או שסתם הייתי עייפה מדי בשביל לבוא ותמיד דחיתי לשבוע שאחרי.
שבוע שעבר, כשחזרתי מאילת ביום חמישי, תכננתי לבוא אליה בשישי כדי לראות אותה כי לא היה לי נעים שכ"כ הרבה זמן לא ביקרתי אותה....
ביום חמישי אבא דיבר איתי בערב, זה היה באותו יום שנודע לי על דסטי. הוא אמר לי אז שסבתא שוב בבית חולים.... ושממש קשה לה והמצב לא נראה טוב. לא לקחתי את זה בכלל כמובן מאליו, אבל גם שמעתי את זה הרבה פעמים בעבר..... והוא אמר לי שהיא סוף סוף, אחרי שכנועים מאוד מאוד רבים, הסכימה לקחת מטפלת צמודה שתהיה איתה 24 שעות, והתכנון היה לבנות למטפלת חדרון קטן בבית של סבתא כדי שיהיה לה איפה לישון. זה מה שהם תכננו לעשות כשהיא תחזור מבית חולים.
אז אבא אמר לי שהיא בבית חולים ושלא נוכל לבקר אותה בבית. אני אמרתי לו שהדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה אחרי דסטי לשמוע משהו על סבתא...לא הצלחתי אפילו להגיד את זה. שבוע לפני זה הוא אמר לי שסבתא נראית ממש לא טוב ושלא כדאי לי לראות אותה.... ואני, פחדנית שכמוני, אמרתי בסדר....פחדתי לראות משהו שאחר כך לא יצא לי מהראש הרבה זמן.
יום שישי הזה... החלטתי שאני הולכת לא משנה מה. בכל זאת, עבר הרבה זמן.
ופתאום אתמול קיבלתי מאמא שלי את הבום הזה....הפיצוץ הכל כך לא צפוי הזה.....
באותו רגע כמובן שהתקשרתי לאבא שלי, כולי בוכה ובקושי מסוגלת לדבר, שאלתי אותו מה קרה ואיך ומתי.....
הוא אמר שהיא ביום שישי כבר הייתה מחוסרת הכרה....היא בכלל לא זיהתה אותו ואת אריה, אח שלו. ושהיא נפטרה בסביבות 4 וחצי 5.... כשאני הייתי בדרך למורה שלי לפיתוח קול.
וזה פשוט בלתי אפשרי לעכל את זה שהבן אדם שרק לפני כמה שבועות ראית אותו מתנהל כמו כל בן אדם אחר, כמובן עם הרבה בעיות פיזיות, אבל בכל זאת, לא בן אדם שהולך למות בימים הקרובים, נפטר פתאום. בלי שום התראה מוקדמת.....
וכל הזמן יש לי את הפלשבק הזה של התמונה הזאת שאמא שלי מסתכלת עליי ואומרת לי "סבתא נפטרה". וכל פעם מחדש אני רואה את זה בתור חלום רע ומציאותי שחלמתי. לא בתור משהו שבאמת קרה.
היום הייתה ההלוויה..בצהריים בבית העלמין ירקון. חשבתי שאני לא אצליח להפסיק לבכות שם....אבל קרה לי אותו מקרה כמו אצל סבא. בכיתי לפני כמו תינוקת ובהלוויה עצמה לא הצלחתי להזיל דמעה. אני חושבת שזה פשוט ההלם הזה שתוקף אותי ומשאיר אותי עצורת נשימה....
לפני שנכנסנו לקבור אותה, הם הביאו אותה על עלונקה כזאת....הם באו בדיוק מאחוריי...פתאום ראיתי את סבתא שלי עטופה כולה בשחור..... הסתכלתי ולא הצלחתי להאמין שזאת היא נמצאת שם. כמה שניסיתי להאמין, לא הצלחתי. עד עכשיו אני לא מצליחה.
אחרי זה ראיתי איך קברו אותה..... הורידו אותה לאט לאט....שמו עליה את הלבנים....וכיסו אותה במלא חול.....
קניתי בדרך עם אמא זר פרחים ושמתי לה על הקבר יחד עם אבן קטנה......
אחרי זה נסענו לבית שלה, שמה מתקיים השבעה. לא באו הרבה אנשים...רק המשפחה הקטנה וכמה שכנות זקנות.....
כשנכנסתי והתיישבתי, כולם שם הסתכלו על התמונות שיש לה על הארון בסלון.... אז הסתכלתי גם אני, וראיתי אותה.... מחזיקה את הנינים שלה על הידיים....
ראיתי את הפנים שלה, שהיא מחייכת... ופתאום התחלתי לבכות.
אני מסתכלת עליה, וחושבת לעצמי ש...זהו? זה באמת נגמר? אני לא אראה את הפנים האלו יותר בחיים?
לא צלצל לי הגיוני בכלל.....
למרות שבזמן האחרון כל הזמן הייתה לי תחושת בטן שזה מגיע... אבל בכל זאת, ראיתי אותה מתפקדת, לא הצלחתי להאמין לתחושות שלי בגלל שתארתי לעצמי שזה אמנם יקרה בקרוב, אבל בקרוב במובן של עוד כמה שנים.... לא עוד כמה שבועות:|.
אחרי זה לא הצלחתי לבכות יותר. גם האווירה שהייתה בשבעה הזאת הייתה אווירה שונה לגמרי מהאווירה שהייתה אצל סבא שלי מצד אמא.
על סבא שלי בכו כולם...בלי יוצא מן הכלל.... לפני ההלוויה, בזמן ההלוויה, אחרי ההלוויה, בשבעה, באזכרות, בכל זמן נתון... כולם היו ביחד ובכו ביחד וחיבקו אחד את השני...
עם סבתא זה פשוט היה עולם אחר.
אף אחד לא הזיל דמעה. אף אחד לא חיבק כי גם אף אחד לא הרגיש צורך לחיבוק. לא היה נראה שמישהו שם היה עצוב יותר מדי.....
אני כל כך מרחמת עליה.... זה היה פשוט עצוב לראות את זה.
הם אפילו לא ישנים שם. אבא ואריה עושים משמרות. הם חוזרים לישון בבית ובבוקר אריה מגיע לשם, אבא בינתיים מטפל בקייטנות ואחר הצהריים הוא מגיע לשם להחליף את אריה. העיקר שיהיה מישהו שיפתח את הדלת לאלה שבאים להתאבל....[אם אפשר לקרוא לזה ככה].
אני חושבת שמבין כולם, אני היחידה שבאמת לקחה את זה קשה.
אמנם חלק מהבני דודים ראו אותה בבית חולים וראו את זה מגיע כל רגע. אני לא ידעתי שהיא כבר במצב סופני בכלל. הייתי בטוחה שהיא שוב פעם תחזור הביתה ואני ביום שישי הזה אלך עם אבא שלי לראות אותה....
עכשיו לאן נלך בימי שישי בשש?.. את מי נבקר..? 19 שנה שכל יום שישי בשש שמור לביקור סבתא עם אבא..... מה יהיה עכשיו?....
אפילו בזמן כתיבת הפוסט הזה....אני לא מצליחה לבכות. זה לא עולה לי. לא מגיע.
אני עדיין תקועה בתוך ההלם הזה שלא נותן לי לעכל את העובדה שסבתא כבר איננה..והיא לא תחזור יותר......
לפחות אם מסתכלים על הצד הטוב, היא כבר לא סובלת. הבנתי שהיא עברה ממש עינויים עם איך שהיא סבלה. וגם, עכשיו היא נמצאת למעלה עם בעלה שהיא לא ראתה 30 שנה. עכשיו היא כבר לא לבד......יש מי ששומר עליה ואוהב אותה שם למעלה.
וגם פה.....לא משנה מה קורה עם שאר האנשים, לא יודעת מה הם מרגישים ומה הם עוברים, אני יודעת שאני אוהבת אותך סבתא. ותמיד אהבתי ואני תמיד אוהב..... ואת לא יכולה להבין כמה שהמצפון שלי עובד שעות נוספות על זה שבשבועות האחרונים דילגתי עלייך ולא באתי לבקר אותך....לא ראיתי אותך לפני שהלכת לי....לנצח.....
אני זוכרת שכל פעם שהיינו קמים והולכים את היית שואלת לאן אנחנו ממהרים....תמיד רצית שנשאר איתך עוד קצת...... ותמיד הייתה לך הבעה מאוכזבת ועצובה כשהלכנו....הבעה כזאת שאומרת "והנה שוב אני נשארת לבד..." ותמיד כאב לי לראות את זה.
אני זוכרת גם שכשהייתי קטנה, קנית לי בגדים ליום הולדת. ואני התחלתי לבכות כי שנאתי שקונים לי בגדים..
אני זוכרת שכל פעם שהיינו נוסעים לאריה, או לאיזשהו אירוע, כשהייתי קטנה, את היית נכנסת לאוטו ותמיד היית מביאה לי איזשהו שוקולד... בעיקר פסק זמן דיאט.
והאטריות הטעימות שהיית עושה....והבורקיטוס שלך....והפשטידת גבינה המדהימה שהיית עושה, שבהתחלה לא רציתי לטעום ממנה אבל ברגע שלקחתי ביס..פשוט התאהבתי. ומאז היית מדי פעם מכינה אותה במיוחד בשבילי.
ואני לא אשכח איך כל פעם שבאנו אלייך היית חייבת לכבד....תמיד מנסה לחפש מה לתת לנו.....
ואת המגנומים שהיית קונה במיוחד בשבילי. תמיד היית הולכת למטבח, אפילו עם ההליכון, והיית מביאה לי ולאבא מגנום קטן.....
אני זוכרת גם שהבאת לי שרשרת של מגן דוד... לפני כמה שנים.... שלא כל כך אהבתי כי היא לא הייתה הטעם שלי. אני אהבתי דברים כבדים יותר....
אבל שמרתי אותה בקופסה. קופסה שאתמול והיום חרשתי את הבית כדי למצוא אותה....ומצאתי...ולקחתי משם את השרשרת ומיד שמתי על הצוואר.....ומעכשיו ועד שאני אצטרף אלייך היא לא תרד ממני בחיים......
ומה שאני הכי זוכרת והכי כואב לי הלב להיזכר בזה.... זה שהשנה, הייתה לך יום הולדת ב2.2... ואת נורא רצית שנלך לאיזו מסעדה.... קצת לצאת מהבית, היה קשה לך לשבת בין 4 קירות כל היום מבלי לצאת קצת החוצה, לראות אנשים, לנשום אוויר..... ותמיד תכננו ללכת וכל פעם זה נדחה בגלל מזג האוויר המחורבן שהיה..... ולצערינו, עד היום לא חגגנו לך את היום הולדת הזאת.....
זה פשוט מדהים איך שהמוות שלך לא מתעכל לי. אני לא מצליחה לדמיין אותך לא בחיים. זה הכי מסתדר לי שאת יושבת עכשיו בבית שלך.. מול הטלוויזיה.... עם ההליכון... והבקבוק מים.....
אבל לא מסתדר לי שאת עכשיו בתוך האדמה. והנשמה שלך למעלה, משקיפה על כולנו.
אני לא חושבת שזה יצליח להתעכל אצלי בזמן הקרוב.... יקח לי המון זמן להבין, לקלוט, להפנים שאת כבר לא איתנו יותר.
סבתא.... אני אוהבת אותך...מאוד.... ואם חשבת שאף אחד לא אוהב אותך, ולאף אחד לא יהיה אכפת כשתמותי.... אז את טועה. כי אני אוהבת אותך, אפילו שלא אמרתי לך את זה אף פעם. וזה הכי כואב לי בעולם שאת כבר לא איתנו..... ואולי רק עכשיו הדמעות התחילו לרדת... אבל זה רק בגלל שההלם עוצר אותם. השוק הזה שלא עוזב....
תמיד אמרת לי שאת מקווה להיות בחיים כדי לראות אותי מתחתנת ומביאה ילדים.....
זה כבר לא יקרה...אבל אני יודעת שאת תראי אותם מלמעלה.
ואני יודעת שעכשיו יש 3 נשמות ששומרות עליי.
ובהופעה שלי, עוד חודשיים, אני רוצה שתהיי שם. את וסבא שלי. ואפילו שאני אשיר שיר שכתבתי לסבא שלי, אני אחשוב גם עלייך. ואני רוצה שתהיי שם ותשמרי עליי. ותסתכלי איך אני מתפתחת ועולה על במות ושרה ומשחקת......כמו שאת תמיד רצית. אמרת לי שתמיד אהבת לשיר, נכון?
אז אני אגשים את החלום הזה לי ולך....מבטיחה לך סבתא.
אוהבת אותך עד כאב......
קלרה אשכנזי - 1.7.2008.
בת 83...
3/>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Miss Stephanie
