היה מטריף. מהמם. מדהים!

שנה שלמה של עבודה על משהו שלא היה כל כך ברור איך הוא יצא....לפחות לא לי.

שנה של עבודה קשה, הרבה פגישות, הרבה מאמצים, הרבה דרמות, הרבה[מאוד ביותר] שינויים, אנשים עוזבים, אנשים מצטרפים.... מה לא עברנו בשנה הזאת.

לפעמים היה נדמה כאילו כבר נשבר, ורוצים לעזוב כי לא רואים את הסוף של החזרות.... אבל כשזה מגיע לקצה, ונשאר השבוע האינטנסיבי האחרון של חזרות יומיומיות, ומביאים תלבושות, ועובדים על סצנות, ומריצים את ההצגה, ומעלים תפאורה ותאורה, והכל ביחד פשוט יוצר התרגשות כיפית כזאת... וביחד עם זה גם עצב ענק..שהכל עומד להיגמר, אוטוטו, עוד צעד אחד אחרון והכל נשאר זיכרון יפה.

אין יותר חזרות, אין מפגשים, אין התרגשות, אין ציפיות, אין עבודה קשה.... רק נוסטלגיות נשארו.

האמת שכל הזמן הזה לא התרגשתי בכלל, אבל ידעתי שביום ההופעה, ברגע הזה, בשניה הזאת לפני שאני עולה לבמה מול כל הקהל הזה, אז תבוא ההתרגשות הגדולה, הלחץ, הכאב בטן הזה עם הפרפרים, הגמגומים, הפחדים, הרעידות בגוף....

וכל זה לא היה. הרגשתי רק צורך חזק לעלות כבר לבמה ולהרגיש את הקהל. לעבור בשלום את הקטע משחק שלי, לתת שואו בנזונה לשירים שלי...

לפני ההופעה, כשהקהל כבר נכנס, היה לנו כניסת קהל, שבו כל דמות נכנסת לבמה, מסתכלת על הקהל, הולכת לפטיפון, מסובבת אותו ויוצאת החוצה. עשינו את זה בלופים, כל אחד עשה זאת כמה פעמים. כשאני עליתי לבמה כולם מחאו כפיים וצעקו לי... זה היה כל כך כיף! כבר נכנס בי האנדרנלין הזה לעמוד כבר על הבמה ולהופיע.

את הקטע משחק שלי עברתי בשלום, עשיתי אותו כמו שצריך, ואז שרתי את השיר של סבא שלי. שרתי אותו עם מלא כוונות, הסתכלתי על הקהל, חשבתי על המשפחה שלי ועל מה עובר להם בראש באותו רגע שהם שומעים את השיר הזה, חשבתי על איך לתת את כל כולי כדי שזה יצא כמו שצריך.

בסוף השיר כולם מחאו כפיים בתשואות גדולות.... יצאתי מהבמה בתור הדמות, ובשניה שכבר לא ראו אותי ונכנסתי אל מאחורי הקלעים - התחלתי לקפוץ מאושר ומשמחה וחיבקתי את כולם והתרגשתי וכל כך חיכיתי כבר לעלות לאדון עולם! שמה כולנו משתתפים...ומיד אחרי זה לעלות עם השיר השני שלי.... חיכיתי מאחורי הקלעים בקוצר רוח שאנשים כבר יסיימו עם השירים שלהם בכדי שאני אוכל לעלות ולהופיע כבר.

וזה הגיע, אדון עולם היה מדהים, כל הקהל שר איתנו ביחד, הייתה אווירה מטריפה. מיד אחרי זה עליתי אני עם השיר השני שלי - דונט לט גו, ונתתי הופעה מטורפת! עליתי עם ביטחון, שמתי זין על הכל, שרתי מכל הלב, כל מה שיכולתי לתת - נתתי על הבמה! כל מה שלא הראתי בחזרות, כל מה שהתביישתי לעשות מול הקהל הקטן שהיה החבר'ה המצומצמים שהופיעו איתי, כל מה שתכננתי בראש לעשות - פשוט עליתי ועשיתי! ושוב קיבלתי מחיאות כפיים עצומות, ומיד איך שיצאתי מהבמה השתוללתי משמחה וגם קצת התבאסתי שלא נשארו לי יותר שירים בסולו :(.

ההופעה נגמרה באותה שניה שהיא התחילה. ברגע שהתחלנו את ההופעה, זוהר עמד לידי ואמר לי "זה עוד שניה נגמר". אמרתי לו שיפסיק לבאס אותי, לא רוצה שזה יגמר! ובאמת..במצמוץ קטן, פתאום בלי להרגיש - זה באמת נגמר. עוד לא הספקתי לעכל שזה בכלל התחיל, וכבר זה עבר....

כשהייתה ההשתחוויה, יותר נכון כשהיא נגמרה, נשארנו על הבמה וכללללל הקהל[כאילו, החברים והמשפחה, אבל היו המון] צעק לי "סט-פ-ני! סט-פ-ני! סט-פ-ני!" D: ורק לי צעקו! לשאר לא :) זה כל כך ריגש אותי..... רציתי לבכות מרב אושר מכל האהדה הזאת שקיבלתי מכולם!

אחרי ההשתחוויה היו התודות, אני הבאתי לזוהר את הפרחים והברכה והמתנה שלו :) אחרי שחפרתי לכל הקבוצה שאני זאת שרוצה להגיש לו אותם. נו, זה זוהר. ואני בוערת עליו. ^.^

כשגם זה נגמר, הלכנו אל מאחורי הקלעים וישר באו ברבי וליעד וחיבקו אותי ונישקו ואמרו שהיה מדהים....אחרי זה יצאתי אל כל המשפחה והחברים מחוץ לאולם, הייתי בכזאת אופוריה מטורפת, בכזאת התרגשות, והיו כל כך הרבה אנשים מהצד שלי...לכל מקום שהסתכלתי פתאום מישהו תופס לי את היד ולוקח אותי, מחבק ומנשק, ואילן ידיד שלי מצלם, ולפני שהספקתי להחליף מילה עם אותו אדם, בא מישהו אחר ונדחף כדי להתחבק ולהתנשק איתי ולהגיד לי כמה שהיה מדהים.

האמת, פייר, כולם אמרו שהם היו בשוק טוטאלי ממני. פשוט בהלם מטורף. אני, הילדה החמודה והביישנית הזאת, זאת שבקושי מדברת, זאת שלא מראה נוכחות יותר מדי, זאת הסגורה והמופנמת, הילדה הזאת...באה ונתנה שואו שלא ציפו לו בכלל. כולם אמרו לי שהם היו בהלם שאני מסוגלת להופיע ככה ולהיפתח ככה ולעלות בצורה כזאת ולשיר בשיא הביטחון. אז גם נפל לי האסימון שהבמה זה פשוט המקום שלי. איפה שהכי נח לי, איפה שעושה לי רק טוב, איפה שהכי כיף לי להיות. איפה שאני מרגישה הכי משוחררת בעולם..... איפה שאני יכולה להראות את הסטפני האמיתית שבי :).

באותו רגע מעין ואמא הודיעו לי גם שעודד לא היה בהופעה כי הוא עבר תאונת דרכים בדיוק כשהוא בא להחנות בחניה של המקום....

דווקא עודד היה הכי חשוב לי. הוא זה שהלחין לי את השירים, הכי רציתי שהוא כבר ישמע את התוצאות ויגיד לי מה הוא חושב. כששרתי את דונט לט גו, כל השיר חשבתי עליו ועל מה הוא חושב כרגע, ואם הוא מרוצה או לא, ומה הוא חושב על ההופעה שלי..... וכל מיני כאלה.

התבאסתי נורא, קיבלתי כאפה לפנים. אבל המשכתי לחייך לכולם עד שהם הלכו.

בין לבין, איזה שני בחורים צעירים שהיו בקהל, לא יודעת למי הם שייכים מהקבוצה, אבל הם עצרו אותי ואחד מהם אמר לי "את היית ממש בובה.. אחלה הופעה נתת...בובה אמיתית!" חחח כל מיני דברים כאלה, היה כיף לשמוע את זה :) שמעתי את זה המון... אבל מאנשים קרובים. לשמוע את זה מאנשים אחרים היה באמת כיף אמיתי :)

כל המשפחה אמרה לי שכווווולם בכו בשיר של סבא שלי. וזה באמת מה שעשה לי את הערב. המטרה שלי, מאותו יום לפני שנה שהחלטתי שאני שרה את השיר של סבא שלי בהופעה, הייתה שכל המשפחה שלי בלי יוצא מן הכלל תבכה בשיר הזה מהתרגשות. שזה יעורר בהם משהו. כל הזמן אמרתי לדינה, המורה שלי, שאני בשיר הזה רוצה שכל הקהל יתרגש עד דמעות.

וזה קרה :) השגתי את זה :) וזה מה שהכי חשוב (:

בינתיים כל מי ששאלתי[ושאלתי הרבה] אמר לי שהיה ממש ממש ממש יפה. ושממש נהנו....ושלא ציפו לזה.

אבא אמר לי שהוא בכלל בא לשם רק בשביל לראות אותי...הוא לא ציפה להנות או לאיזו הצגה מעניינת....רק רצה לבוא לראות את הבת שלו מופיעה. ובסוף הוא אמר שהוא היה מופתע לאללה....שההצגה הייתה הצגה על רמה והצגה ממש יפה. זה כל כך שימח אותי.

את כולם גם שאלתי אם הם הבינו את ההצגה ואת מה שהלך בה. וכולם אמרו שכן. זה גם היה חשוב לי, כי תמיד היה נדמה לי שהיא לא מובנת ולא ידעתי מה יצא ממנה בסוף..... עכשיו אני יודעת שיש לנו הצגה בת זונה, וכל מי שלא בא או לא יבוא - פשוט מפסיד =).

האמת שבשביל הזיכרון רציתי לכתוב גם מה היה כל השבוע הזה, ובמאחורי הקלעים, וכל דבר שעשינו ועברנו בתקופה האחרונה....

אבל זה כל כך ארוך. וכל כך אין לי כח לזה.

אני חושבת שאני פשוט אשאיר את זה לזיכרון....

למרות שתמיד יש דברים קטנים וחמודים שנשכחים. וכשכותבים את זה בבלוג וקוראים את זה אחרי כמה שנים, פתאום נזכרים ברגעים הקטנים האלה ושוקעים בנוסטלגיה כיפית שכזאת......

ובכל זאת, זה טו מאץ'. לא חושבת שאני מסוגלת לזה עכשיו.

האפטר היה נורא מדכא....בכי על זה שזה נגמר, בכי על זה שאני לא יודעת כבר מה קורה לי עם זוהר המדהים הזה, בכי על איך שיצאתי בתמונות.... המון המון בכי היה. המון תסכול. המון כאב.

ועם זאת...המון געגוע...המון זכרונות....

כל פעם שאני שומעת את השירים[24 שעות ביממה. אמא כבר מאיימת עליי עם סכינים], אני מדמיינת את איך שזה היה על הבמה ועל כל מי שהסתכל עליי באותו זמן..... ורוצה באותו רגע לחזור ולעשות את זה שוב.

בהופעה הבאה, 11.10.2008 - לא יהיה אותו דבר. משום בחינה.

לא יהיו חזרות אינטנסיביות, לא יהיה לי את הקהל המדהים שהיה לי, אם בכלל יהיה לי.....

לזה אני כבר פחות מצפה. ההופעת בכורה הזאת הייתה הכי חשובה לי. ואני שמחה שעברתי אותה ובאותה נשימה אני עצובה שהיא נגמרה.

היה כיף (:

תמונות שמתי בפייסבוק ובמקושרים..... אבל בשבילך ספיר, שאין לך לא את זה ולא את זה, אני אשים תמונה או שתיים.

"סבא שלי"

"אדון עולם"

"דונט לט גו"

זוהר מסתכל לי על הציצי 3>

"דונט לט גו" שוב

התודות...

האופוריה שאחרי. יוסי ואני :)

אני ונעה.

כל החבר'ה המדהימים שלי!

נעה, אני, ליעד, ברבי ויוסי.

ברבור גם שם בצד...... D:

אני ואבא :)

אני וסבתא :)

וזה בקטע משחק שלי ושל אבנר ביחד :)

הנה אני מעדכנת.

אין יותר מדי מה לעדכן לדעתי.

התחילו חזרות מתישות מאוד להופעה. עכשיו נותנים גז, זה בעוד שבוע וחצי. שבת הבאה!

האמת שהחזרות לא באמת מתישות, הן מצחיקות כי יש את זוהר, וכולם שומרים על אנדרנלין...

היום הייתה חזרה רק של כוריאוגרפיה. מיכל עושה לכל אחד תנועות בשיר שלו כדי שהוא לא סתם יעמוד כמו גולם ולא ידע מה לעשות עם עצמו כל השיר.

יש כמה שירים שכולנו צריכים להיות על הבמה, אז היום עבדנו עליהם. נשאר רק את אדון עולם שזה יהיה ביום שישי.

עשינו היום 6 נאמברים! שזה המון לחזרה אחת.

היה באמת מצחיק. יונית קצת לא הסתדרה עם הצעדים וכשאבנר התבלבל אז כולנו צחקנו.... היה משעשע לאללה.

מחר יש לי יום חופש, היחידי עד ההופעה.

מיום שישי נפגשים כל יום עד ההופעה עצמה.

בינתיים ירדתי 2 קילו. הכיוון שלי היה לקצת יותר, אני משערת שעד ההופעה אני אוריד עוד קילו אחד מסכן ואומלל.

חפיף, הופעה שניה באוקטובר, נקווה לא לזייף ולהחזיק מעמד עד אז. וגם אחרי. להגיע עד הסוף! הופעה או לא הופעה.

למרות שתכלס, אם אני אצליח להרזות הרבה, אחרי זה לראות את עצמי בוידאו בהופעה כשאני כולי בטטה - יהיה קצת מבאס.

אבל זה מה יש. עם זה נחיה.

מחר אני נפגשת עם נעה וליעד בג'ו. חפירות משו בסט.

אני פשוט אשב ואשתוק. אין לי באמת כח לבזבז אנרגיות בסיפורים לאנשים שלא באמת מעניין אותם לשמוע.

מה גם שהחיים שלי די משעממים -.-

יוני ואסף ודור ועידן לא בטוח יבואו להופעה. זה די דיכא אותי. היום שברתי קיר מטריקת דלת מרב עצבים ממש חשוב לי שכולם יהיו שם :/

הבאסה היא, שבהופעה השניה לא יהיה לי אף אחד להביא. כי כולם באים להופעה הזאת.

בע. :S

אני משערת שבהופעה השניה לא יהיה לי את אותו אנדרנלין שיש לי עכשיו[אם בכלל].

ממש שכבתי במיטה ובכיתי בגלל זה היום :/ המשפחה שלי חשובה לי יותר מכל אדם אחר. אם חברות שלי יגידו לי שבסוף הן לא באות זה לא באמת יזיז לי. יבואו..לא יבואו....לא אכפת לי. רק שהמשפחה שלי תהיה.

גם שני ידידים שלי, יוסי ורועי מדיאנה - הקורס לעיצוב שיער. יצא לי החשק מזה שהם יבואו.

לרועי מכרתי כרטיס ראשון, אבל בזמן האחרון אני מקבלת פתאום גועל ממנו. נמאס כזה. מגעיל אותי לראות אותו ומגעיל אותי כל ההתחנפנויות שלו אליי. בעכ.

ויוסי מושך את זה כל הזמן....אמרתי לו שמחר אני חייבת למכור לו כרטיס איך שלא יהיה כי ביום שבת אני צריכה להחזיר כרטיסים שלא מכרתי.

בסוף לא נמכרו יותר ממה שחשבתי באסה.

זה אומר שמחר צריך ללכת ללימודים :/ ועוד מוקדם, החמור הזה אמר לי שאחר הצהריים הוא הולך, אז אני צריכה להיות שם בשלוש!

צריך לקום שעה יותר מוקדם בשביל זה :/ איף.

אבל אני אלך וישר אחזור. אין לי כח להיות שם. קצת חופש לא יזיק לי.

ומה עוד?

היה עוד. רק שאני לא זוכרת.

אבי סוף סוף הבין ת'רמז שלא בא לי להיפגש איתו. ועדיין ממשיך לעשות לי קונצים.

מרב שאני כל הזמן תוקעת לו תירוצים הוא מחזיק ממני מישהי שכל הזמן "עסוקה".

אז אתמול כתבתי במסנג'ר שמשעמם לי ובאלי לעשות משהו, אחרי כמה זמן ראיתי הודעה שהוא שלח לי "משעמם לך?! את כל כך עסוקה כל הזמן ופתאום משעמם לך?!" משהו כזה. אותה כוונה, לא בדיוק אותם מילים.

אין לי עצבים אליו -.- שיטוס כבר ושלא יחזור! אוף.

ועם זוהר זה אבוד. אין לי כח לזה יותר.

דינה מעצבנת אותי. אני מיום ליום שונאת אותה יותר ויותר.

החלטתי שבסוף השנה אני פשוט עוזבת אותה לצמיתות ובשנה הבאה אני הולכת ללמוד ברימון יחד עם ספיר מעפולה.

מקווה שגם שם אני לא אדפק. הפעם אני אעשה קצת מחקר על המקום, משהו יותר מעמיק, כדי לא לפשל ולהתבאס שוב פעם כמו בדיאנה.

וזהו, די. גם ככה סתם ניסיתי למלא שורות. אין לי באמת מה לעדכן.

פוסט די מיותר מה שנקרא.

עכשיו המירוץ התחיל, הספירה לאחור החלה.... 23.8.2008 - ליל כוכבים. ההופעה הראשונה שלי.

תכלס הייתי כבר פעמיים על במה. פעם אחת בכיתה ה' בג'אז שעליתי ורקדתי עם קבוצת בנות, ופעם שניה כששרתי לאחותי בחתונה שלה.

אבל עכשיו זה משהו אחר...זה גם משחק וגם שירה, זה מיני מחזמר. זה משהו שאף פעם בחיים שלי לא עשיתי.

הפחד הכי גדול שלי זה למעוד וליפול על הבמה ולעשות את הפאדיחה של החיים שלי, ו/או לשכוח את הטקסט.

הזהרתי כבר כמה אנשים שכשאני עולה לבמה, לא לצרוח ולא להוציא הגה מהפה! אני יודעת שזה יוציא אותי מריכוז, יוציא אותי מהדמות שלי לגמרי ואני אתחיל לצחוק מהמבוכה. חיוך כזה שלא שולטים עליו. שזה גם אחד הפחדים שלי.

אבל די. יהיה בסדר. נכון? :S

למרות שאף פעם לא בסדר..

אבל ממשיכים לקוות. [האומנם?]